לאחרונה נכנסתי לחנות גדולה של מוצרי חשמל וחשכו עיניי: מקררים ריקים. לא אחד ולא שניים. המון! אני עובר ממקרר למקרר, פותח את הדלת וכלום. ריק. אני לא זוכר ייאוש גדול מזה בשעה האחרונה.
עוד אני יוצא מהחנות, וברחבת החנייה אני מבחין בכמה ילדים לבושי קרעים שמסתובבים שם עם בטן נפוחת כפן - כאלה שהפופיק שלהם בולט למרחוק - ומושיטים את ידיהם לעברי: לחם! לחם! מיד נזכרתי שהשארתי באוטו בגט אחד ארוך. התנפלות כזו על הבגט עין לא ראתה. תוך שנייה הבגט נעלם כלא היה. עשיתי מעשה טוב.
ואז, ביציאה מהחנייה, נתקל מבטי בכמה שלדי אדם - מוזלמנים של ממש - שמסתובבים שם ללא מטרה וידיהם אל הקיר לבל יפלו מהרגליים. מיד נזכרתי כמובן בהוריי ניצולי השואה, שכאשר הייתי מודיע להם בחוסר סבלנות שאני רעב - הם נהגו לחייך חיוך מריר: באמת? אתה רעב? מה אתה יודע על רעב?
ועכשיו ברצינות: איש לא יכחיש שהמצב קשה מאוד מאוד - בלתי נסבל לפי כל קנה מידה. המוני משפחות מאושרות הושלכו באחת אל התוהו, אל ההשפלה, הייאוש ואבדן התקווה.
אבל שימוש במוטיב הרעב מחטיא לדעתי את מטרת המאבק - שאין צודק ממנו - להישרדות אנושית נורמלית בתוך המצב המוטרף הזה, שאיש איננו רואה עדיין את קצהו. כי השימוש במוטיב הרעב מסיט את המאבק למקום שהוא יותר נוח לממשלה - באשר הוא מעורר ויכוחים חסרי תוחלת אם יש או אין אנשים רעבים במדינה. ומכל מקום, החשש הוא ששימוש במוטיב הרעב יצמצם את חזית המאבק מול הממשלה.
נכון, הממשלה חייבת להתנהל במישור הכספי בתבונה, שהרי איש אינו יודע מתי יחלוף הסיוט הזה. אבל הרושם הברור הוא שהממשלה איננה חשה בעצמותיה את הסבל הרב של מגזרים גדולים באוכלוסייה. כך לדוגמה, מגזר העצמאים שכל חייהם שילמו ביטוח לאומי ופתאום התברר להם שביטוח לאומי זה חרטא.
