|
במאמר: "יהודי ארה"ב וישראל מתרחקים", 1 בוחן דן שיפטן את יחסי ישראל עם יהדות ארה"ב ומצביע על התרחקות בין שני הריכוזים הגדולים של יהודים בעולם כיום. טענתו היא שמדובר ב"קוטביות בין אלה שחיים במולדתם, בסביבה אלימה, בלתי יציבה ומאיימת, לבין מיעוט משגשג שיכול להרשות לעצמו לאמץ השקפת עולם אופטימית ונינוחה". התופעה כולה לרבות מסקנתו של דן שיפטן, ראויות לבחינה מקיפה ויסודית הרבה יותר. לטעמי מדובר בתהליך דינמי, שמסקנתו של שיפטן היא "צילום ריגעי וחלקי" שלו בלבד. משמעויותיו לעם היהודי רחבות בהרבה משאלת הקירבה האידיאולוגית ואיכות השיח השוטף בין שני הקיבוצים היהודיים הללו, במיוחד לאור העובדה שהקיבוץ היהודי בארה"ב איננו הומוגני והפערים הפנימיים בין חלקיו אינם פחותים מאלה שבין ארבע הקבוצות העיקריות המרכיבות את התפוצה האמריקנית. דמוגרפיה והשלכותיה הפער הדמוגרפי, כפי שמעיד עליו גם שיפטן, הוא כיום כ-1.5 מיליון לטובת ישראל. 2 בעשור האחרון מתאפיין הריבוי הטיבעי בישראל, לרבות אצל ילידי הארץ, בשיעורים גבוהים מאלה הקיימים בתפוצות, למעט בקבוצות החרדיות, המהוות פחות מ-20% מסך כל יהודי התפוצות. הואיל ותופעת ההתבוללות הייתה ונותרה התופעה הדמוגרפית המכרעת 3 לקיום העם היהודי בגלות, מותר להניח, על יסוד התהליכים האופייניים למאה ה- 20 ותחילת המאה ה- 21, שהפער בין גודלה של התפוצה היהודית בעולם לבין חלק העם היהודי החי בישראל או בארה"ב, יגדל לטובת החלק החי בישראל. מבחינות מסוימות, משרת תהליך זה את הרעיון הציוני הבסיסי של ריכוז העם בארץ, כדרך לשמרו בין אם נגד ההשפעות ההרסניות של ההתבוללות ובין אם במתן כלים, אמצעים וחופש פעולה לעשות בהם שימוש להגנה עצמית אפקטיבית, ללא שום תלות או טובות מאחרים. צימצום הפערים ברמת החיים ובאיכות החיים בין ישראל לבין המדינות המתקדמות מבחינה טכנולוגית וכלכלית במערב, הוא גורם נוסף להגדלת קצב הצמיחה היהודי בישראל בהשוואה לזה הקיים בתפוצות. משברים כלכליים ופוליטו-חברתיים, לצד התגברות האנטישמיות, מחזקים זאת עוד יותר. בארה"ב אנו עדים בעשור האחרון להתפצלות מואצת של החברה. מצד אחד עומדת החברה האמריקנית הלבנה והוותיקה (WASPS) שמייצגת את האבות המייסדים ואת עקרונות החוקה, ומן העבר האחר האפרו-אמריקנים, צאצאי העבדים שהובאו מאפריקה, וטרם מצאו לעצמם שיווין מלא, מנוחה ונחלה. ההיספנים, יוצאי מקסיקו, מרכז ודרום אמריקה, שמהגרים אליה מתחילת המאה ה-20 בשיעורים של מיליוני נפשות בכל שנה. כיום מהווה קבוצה זו למעלה מ-18% מאוכלוסיית ארה"ב. לצידם ניתן למצוא כיום בארה"ב קבוצות של מהגרים מהמזרח הרחוק - יפנים, קוריאנים, תאים, טאיוונזים ואחרים - עוד כ-11% מכלל האוכלוסייה. האפרו-אמריקנים מהווים כיום למעלה מ-13% מהאוכלוסייה ויחד עם מהגרים נוספים ובכללם חלק מהיהודים, מהווים המהגרים בסה"כ כ-45% מהאוכלוסייה. בין הקבוצה הוותיקה לקבוצת המהגרים ההטרוגנית, מפתחים פערים תרבותיים, דתיים, כלכליים ומעמדיים מסוגים שונים, אשר בשילוב עם השליטה "הלבנה" המכרעת באמצעי התקשורת, בכלכלה ובמוסדות הפוליטיים, מחוללים את הקרע החברתי החדש-ישן בין אליטות שולטות לבין אלה שמקרוב באו ומחפשים דרך למצוא את מקומם ולעצב את החברה גם לפי טעמם וגל לפי צרכיהם. הצטמצמותה המספרית של הקהילה היהודית באוכלוסיית ארה"ב, תקטין את משקלה הפוליטי. אותה מגמה יפעיל גם שינוי אפשרי בחוקה, שיוותר על השימוש באלקטורים ויעניק את הנשיאות למי שיזכה במירב הקולות בכלל המדינות. עניין זה עלה כבר לדיון ציבורי בעקבות בחירות 2016, בהן זכה טראמפ במניין האלקטורים חרף היותו במיעוט המספר הכולל של הקולות הכשרים מול הילרי קלינטון. הנשיא אובמה לא היה הראשון שהוכיח, שבעימות בין הקהילה היהודית לנשיא, הקהילה היהודית היא יותר אמריקנית מיהודית. (כך היה גם באירועים קודמים, ובכללם פרשת "פולארד" ו"העיון מחדש" מתקופת הנשיאים אייזנהאואר, ג'ראלד פורד ואחרים. ארה"ב היא "מדינה של חוקה"; מדינה שאופיה הלאומי נקבע על-פי החוקה האמריקנית. אולם, החוק בפועל מעוצב גם ע"י פרושיו החוקתיים של בית המשפט העליון לחוקה, שגם בו קיימת נחיתות בייצוגם של המהגרים החדשים או מי שזכויותיהם נתונות עדיין בתהליך של "תרגום לשפת היום-יום". סביב הוויה זו מתחולל כיום מאבק חברתי אדיר בתוך ארה"ב בין הישן לחדש. בעוד כ-10 עד 15 שנים, אם תמשך ההגירה המסיבית לתוך ארה"ב, שאותה "דוחפים" החוגים המיליטנטיים של מי שהיו מהגרים בעצמם, מחשש מפני שינוי שיפגע גם בהם - יתהפך מאזן הרכב האוכלוסייה הפנימי בתוך ארה"ב ו"הלבנים" יהיו למיעוט. |
