הפעם ברצוני לשתף אתכם מניסיוני, קוראי הנאמנים, במקצת מאחורי-הקלעים של עריכת חדשות בעיתון יומי. כעורך חדשות במעריב זה במשך 15 שנה - זה היה במאה הקודמת! - אני זוכר היטב את ההנחיות שקיבלתי מהעורך שמעליי לגבי ניסוח כותרת לידיעה. וכה אמר שמואל שניצר המנוח: הכותרת היא כשלעצמה סיפור, עליה להיות מנוסחת כמשפט שיש לו נושא, פועל ותוכן מהותי. עליה לשקף את תוכן הידיעה או הכתבה ואסור לה שתהיה מגמתית. עליה להביא חדשות, לא דעות, הדגיש, ולהיות גם - מושכת.
אכן, כך היו בנויות הכותרות בעיתונות המודפסת לפני 30, 40 שנה ויותר. אין זה פוסל כותרת שיש בה משחקי מלים, קצת הומור ומה שנקרא - צבע. אני זוכר למשל, שניסחתי פעם כותרת לידיעה במעריב כהאי לישנא: "בחור חסון ממושב חוסן איבד חוסנו ליד המחסן"... כותרת שעברה אישור "מגבוה", כי כל פרט בה היה מדויק... מכאן ועד להפיכת כותרת למעין כרזה של הבעת עמדה, בין של כותב הידיעה, בין של מכתיר הכותרת ובין של המערכת - ארוכה הדרך.
הזמנים השתנו מאז נטשתי את דסק החדשות, גם העיתונים שינו פניהם. קם דור חדש של עורכים, שלא בהכרח נוהגים, בניסוח הכותרות, לפי כללי העריכה דאז. והשאלה היא, האם מה שהיה טוב בעיתונות היומית במאה הקודמת אינו טוב ב-2020? האם נכון הדבר להפוך את הכותרות ממשפטי מידע אובייקטיבים, סיפוריים, לסיסמאות שכאילו נרקחו במשרדי פרסום, לכותרות בנות שתיים, שלוש עד ארבע מלים, לעתים מאולצות, שלמעשה משקפות עמדה, אינן מביאות מידע אלא מביעות דעה?
כנגד מה נאמרים הדברים? למשל, כנגד כותרות שני עיתונים ביום חמישי שעבר בעקבות כישלון הליכוד בכנסת, להביא להקמת ועדה לבדיקת ניגודי עניינים אצל השופטים. פרשה זו נחשפה במעריב - כבוד לקלמן ליבסקינד - ודווחה בהרחבה. גם המהלך הפרלמנטרי הכושל של הליכוד דווח בהרחבה, כראוי וכיאה. זה היה רק ביטוי משווע אחד לחוסר האחדות השורר בממשלת האחדות כבר בתחילת דרכה.
התנהלות השופטים כפי שנחשפה בתקשורת, אכן מעוררת תהיות. האם מערכת המשפט נקייה משיקולים זרים? הוכח שלא בדיוק. הוצגו ניגודי אינטרסים של כמה משופטי העליון, שמעיבים אף הם על מידת האמון שציבור נרחב נותן במערכת המשפט. האם הדבר מצריך בדיקת ועדה פרלמנטרית בעקבות החשיפה העיתונאית? ספק הדבר. בוודאי בימים שבהם מעמיקים הקרעים בין הרשויות - מחוקקת, מבצעת, שופטת.
עצם החשיפה מלמדת, שגם מערכת המשפט, הספונה לה במגדל השן שלה, אינה חסינה מביקורת, ויש מה לבקר. עם זאת, שאלת העיתוי של הדיון במליאה מעוררת תמיהה לגבי מניעיו, בוודאי בימים שחלקים נרחבים בציבור שרויים במצוקה בריאותית וכלכלית שלא היו כמותן. אבל כלום אין צביעות בשאלת המבקרים האופוזיציוניים, לאמור: האם זה בלבד מה שהכנסת והממשלה עוסקות בו בימים קשים אלה?
השאלה לא נשאלה כאשר באותו יום דנה הכנסת, למשל, בהצעה לסדר היום על פגיעה באתרי מורשת יהודיים ביהודה ושומרון. מגפת הקורונה, המשבר הכלכלי - בוודאי שהם בראש סדר העדיפות, אבל דיונים, חקיקות, נמשכים גם בשלל נושאים אחרים, תהא חשיבותם אשר תהא. זוהי הדמוקרטיה.
במקום לתת כותרות ענייניות לידיעה הזאת - החשובה כשלעצמה, הן בגלל הנושא שהועלה והן בגלל כישלונם הצורם של סמוטריץ', זוהר וחבריהם, בהצבעה - קיבלנו "סלוגנים" שאינם משאירים מקום לשיפוט הנושא על-ידי הוד-מעלתו הקורא. מעריב: "ניתוק קואליציוני"; ידיעות אחרונות: "...והם עסוקים בחקירת השופטים". חמור מכך: את מהדורת שש שלו בערוץ 12 פתח עודד בן-עמי בדמגוגיה מובהקת: "ממשלת ישראל וכנסת ישראל - תתביישו!... במקום להוציא אותנו מהמשבר - הקמת ועדת חקירה זה מה שמעסיק אתכן?"... ומיד לאחר מכן הרים שאלה-להנחתה באותה רוח לוחמנית-מגמתית לשר החוץ אשכנזי. אכן, כדבריו של הקריין עצמו שממראיין-מגיש נהפך לפתע למטיף-בשער בסגנון אברמוביץ: "לשמוע (אותו) ולא להאמין".
גם עצם העלאת הנושא למעמד של כותרת ראשית, כהחלטה מערכתית, מלמדת על מגמתיות, אבל לגיטימית בהחלט. הדבר נתון לשיקול המערכת איזו ידיעה - ובתנאי שהיא מביאה מידע או סיפור, וכותרתה מנוסחת באופן אינפורמטיבי - תמוקם בראש העמוד הראשי של העיתון, או תפתח יומן חדשות. הוא הדין בהתעלמות מהנושא, בוודאי בעמודו הראשון של ישראל היום. אף זו שיקול מגמתי, שאיננו מפתיע.
הליכוד ונתניהו שוגים שוב ושוב - בעיתוי. לא בעיתוי הזה היה צריך להעלות את נושא השופטים לסדר היום בכנסת, אבל האם הדבר מנע במשהו מראש הממשלה וחלק משריו ופקידי הממשלה לעסוק בנושא העיקרי, במשבר הבריאותי והכלכלי? די לדמגוגיה!.
