נתק מוחלט הפדרציה היהודית של לוס אנג׳לס רבתי היא חלק מאיגוד הפדרציות של צפון אמריקה, גוף שהסתכסך עם מדינת ישראל וראש ממשלתה בנימין נתניהו, עד כדי כך שהלה הוחרם מהכנס בלוס אנג׳לס ונשיא המדינה הגיע בהתראה קצרה ביותר (לרוב, ביקור נשיא המדינה בלוס אנג׳לס הוא כה נדיר מאז הקמת המדינה, שהכנתו דורשת הכנה של חודשים ארוכים בכדי למצותו כראוי; לא כך מהלך תקופת כהונתו של הנשיא ריבלין).
לכאורה המדובר בתהום הפרושה בין יהדות ארה"ב ומדינת ישראל - בבואה של יחסי יהודים אורטודוקסים מחד ורפורמים וקונסרבטיבים מאידך. אך למעשה הנתק חריף בהרבה וקשור להתמודדות עם האיום הפלשתיני על מדינת ישראל. ישראל וכל החיים בה מייחלים לשלום בר קיימא ומנסים הכל בכדי להגיע לידי כך. יהדות ארה"ב מדברת על "שלום" ו"שני עמים החיים זה לצד זה", ובכדי להשיג מטרה מוצהרת זאת, יהדות ארה"ב מוכנה להקריב את מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי. מדינת ישראל מעשית ביותר, בעוד יהדות ארה"ב שוגה בהגיגים, שכן מה שמוטל על המאזנים לא יכול להשפיע עליהם, ומי שישלם את המחיר (אפילו במחיר התאבדות שהם דורשים) היא מדינת ישראל.
לפני מספר שנים כשהזוג אידלסון לקח תחת חסותו את ארגון היורדים "מועדון הנהגה ישראלית" (שלימים נהיה "מועצת הישראלים-אמריקנים"), התמלאו דבריו של הנביא ישעיה (ו׳:4): "וינועו אמות הסיפים מקול הקורא והבית ימלא עשן". הפדרציה נרעדה מן המסד עד הטפחות, ממש כמו רעידת אדמה רצינית. התורמים הגדולים נהרו לארגון החדש, ובאוויר הורגשה התרגשות אמיתית.
זו הייתה הפעם הראשונה, והיחידה, בה הפדרציה נקטה בצעד נדיר של פניה מיוזמתה לבתי כנסת וארגונים קהילתיים באזור כולו. זה היה חריש עמוק שבו הגופים שאמורים לקבל שירותים מהפדרציה ולהיות בני חסותה זכו להרגיש שהם קיימים בכלל, שלפדרציה "אכפת" מהם. לרבים, ולכל מסתכל מהצד, הדבר דמה למלך שירד לעם, וההתרגשות אחזה בכל, ממש כאילו היה זה ביקור של מלכת אנגליה. כאמור, אירוע חד-פעמי, והפדרציה חזרה לסורה.
הפדרציה היא מעוזם של יהדות ארה"ב הליברלית עד קונסרבטיבית, יהודים שיהדותם הותאמה לנוחיותם, וקשרם עם מדינת ישראל הוא מסוג של קשר בלתי מחייב. מדינת ישראל תהיה קיימת, טוב, נבוא לבקר, לחגוג, לנפוש. תחדל מדינת ישראל להתקיים, לא יקרה כלום, שכן אנחנו אמריקנים שבמקרה דתם, תרבותם ועברם קשורים בדרך זו או אחרת ליהדות, ותו לא. בעשורים הראשונים מקום המדינה, יהדות ארה"ב תמכה בה, הן בכסף והן בהשפעה פוליטית בארה"ב (גם הצהרה זו אינה מדויקת, שכן זרמים חזקים התנגדו להקמת המדינה ולרעיון הציוני ואף אסרו הנפת דגל ישראל בבתי הכנסת שלהם).
דבר מעניין קרה מאז - ישראל כבר אינה נזקקת לעזרה הכספית של יהדות ארה"ב וגם לא לעזרה הכספית מארה"ב. ישראל הפכה למיני-מעצמה, וקל בנסיבות כאלו לשכוח את העבר. יהדות ארה"ב זוכרת את תרומתה המשמעותית מאד, אך זו נחלת העבר שנשכחה מלב הישראלים. אין זו כפיות טובה, כי אם טבע אנושי של יחסיות. כשקשה, מכשול נראה קשה למעבר. כשעברנו את המכשול, הוא נראה במבט לאחור כלא משמעותי. לכל מי שעולה ברכב (ממוזג כמובן) לירושלים ורואה את המשורינים לצדי הדרך, צפה השאלה - מי נכנס באלו? הם נראים כה עלובים. שיירות אספקה לירושלים הנצורה? אתם ודאי צוחקים עלי!
דבר נוסף השתנה. יהדות ארה"ב, שהייתה ברובה חברה במפלגה הדמוקרטית, הפכה, כמו המפלגה עצמה, לרדיקלית יותר ויותר. דבר זה דומה מאוד לשמאל בארץ. פעם הקיבוצים, ההנהגה, הערכים וכל הטוב והיפה בארץ היו מה שלימים יקרא "שמאל". בעוד שבארץ השמאל פשוט נעלם ורק שרידיו עדיין קיימים היום. בארצות הברית השמאל, כמחצית מתושבי המדינה, התרגל שלפיו ישק דבר ונעשה מיליטנטי ביותר. הגופים שפעם תמכו בארץ הפכו לאויביה הראשיים. "הכיבוש משחית", "שתי מדינות לשני עמים", "זכויות אזרח וצדק חברתי". סיסמאות נפלאות, ופשוט צריך להתעלם מהמציאות המורכבת. האחריות הכוללת והבלעדית מוטלת על ישראל, ויהי מה.
עוסקים להם היהודים בתיקון עולם, כי כך נאה וכך יאה, ואפילו לא יודעים הם שבמקום היחיד ש"תיקון עולם" מופיע בתפילה זה חציו הראשון של משפט שאינו עומד ברשות עצמו. החצי השני קובע את הדרך "במלכות שדי", אך מדוע להתייחס לחלק שאינו תואם את מטרתם? ליהודי ארה"ב ברור שהם אלו שעזרו למדינה שבדרך לעמוד על הרגלים, והמדינה חייבת להם, חוב שמתפרש בצורה אחת: מדינת ישראל חייבת לציית לכל מוצא פיהם. לדוגמה, הם דורשים להתפלל כפי שהם מתפללים בארה"ב בכותל המערבי. אם כך לא נהוג ולא מקובל בארץ, הדבר לא מעניין אותם (או כפי שהם מתבטאים, Too Bad). או שיהיה כפי שהם דורשים, או ששוברים את הכלים.
הנקודה מאוד רגישה. בארץ לא רגילים לאישה-רב הלבושה בכיפה וטלית. בארץ גם לא רגילים לשאר "תופעות" המאד רווחות בקרב הזרמים השונים ביהדות ארה"ב (בעיקר זו הרפורמית, מ"בניה מחדש" ועד "יהודים למען ישו"). יהדות ארה"ב מזרימה כספים אדירים לגופים כמו "נשות הכותל" ומדי ראש חודש חברות הארגון מופיעות בכדי לגרום לצרות, להתריס, להאסר, לעשות דווקא. מקימת הארגון שעומדת בראשו מסבירה את פעולתה כרופא טחורים. אוי לנו שכוונות טובות שמשוות את מקום התפילה המיוחד ביותר לנו לטחורים.
יהדות ארה"ב התרחקה כל כך ממדינת ישראל המודרנית והתחפרה כל כך בעמדותיה (נדרש ציות עוור: לפי דרכי או בכלל לא) שהנתק מוחלט וההזמנה של ראש הממשלה נלקחה ממנו בצורה מאוד הפגנתית, עד כדי כך שהנשיא הרגיש שכלו כל הקיצים והוא עצמו חייב היה לבוא לנסות ליישר את ההדורים.
מי אם כן יתמוך בישראל? יהדות ארה"ב ניצבת בפני בעיות פנימיות ובהן התבוללות כמעט מוחלטת והתרחקות מהדת. בתי כנסת מרכזיים אליהם היו מגיעים באופן קבוע (לא רק פעם בשנה בימים הנוראים) אלפי אנשים ברי מזל אם כמה מאות עדיין נוטלים חלק. הקשר עם ישראל התרופף לחלוטין ועיקרו ביקורים. חינוך יהודי עולה הון תועפות. תרומות שפעם היוו את עמוד התווך של הקהילה כבר אינן מגיעות באותו קצב. לדורות הקודמים היה חשוב לתמוך במדינה שבדרך, כך עד 1967 שכעצם הקיום הוטל בספק, וכך ב-1967 לאחר נס מלחמת ששת הימים. אך תודות לערפאת והמצאת העם הפלשתיני, רעיון אחר השתלט. שהכיבוש משחית, שישראל היא גוף זר ביהודה ושומרון, שירושלים חצויה ושעלינו לחיות עם שכנינו בשלום ולאפשר להם זכות שיבה, הכרה בבירתם ופיצויים.
מדינת ישראל מנסה להבין את יהדות ארה"ב ולרצות אותה. משלחות חברי כנסת, פוליטיקאים, אנשי ציבור, אנשי תקשורת מובילים ואחרים מגיעות לכאן דרך קבע "ללמוד את השטח." מאות מיליונים מבוזבזים על "קשר עם יהדות התפוצות". טוב תעשה מדינת ישראל אם תשקיע את המשאבים במוכנות לקליטת עליה, כי זו תגיע בזמן הכי לא מתאים ובפעימות חזקות מאד. לא שאיבדנו את יהדות התפוצות. היא זו שהתרחקה וממאנת לחזור, והיא זו הסובלת ממחלה סופנית (התבוללות והתרחקות מוחלטת ממדינת ישראל). האם קיים גוף מחליף?
בה אם בשלושת העשורים הראשונים של מדינת ישראל הדור בארה"ב עשה הכל למען המדינה, כך קיים עכשיו דור אחר, דור של ישראלים יורדים, ואצלו ישראל היא בנשמה. זה אותו הדור ששייך לארגון הישראלים-אמריקנים, אך זה הוא דור שבקרוב יעלם גם הוא. ילדיו ונכדיו אינם יודעים קרוא וכתוב בעברית, ורובם מדברים עברית עילגת או מילים בודדות בלבד. הם מרוחקים מיהדות מרחק יום מלילה, ואינם יודעים אפילו את הדברים הבסיסיים ביותר ביהדות. (חנוכה קשורה לחג המולד ולעץ האשוח בסלון, וכיו"ב).
הסיבה היחידה שחברי אותו דור קשורים לארגון של האידלסונים הוא הקירבה החולנית לכסף ולכוח. משום מה הם מרגישים חשובים, למרות שברור להם שכסף לא יעבור לכיסם מכיסם של האידלסונים גם אם הם ישהו במחיצתם או בקרבתם. אך זה עושה להם טוב על הנשמה. הם נהיים חשובים, והמועדון שהיה "אקסקלוסיבי" מתחילתו, נשאר כך עד עצם היום הזה ומטפח את הרעיון של המקורבים לצלחת. כשהנשיא הגיע לכאן, הפגש העיקרי היה עם הנהלת הארגון והמקורבים אליהם בלבד. הואיל אחד העשירים לקום (לרוב הוא רובץ מול מסך הטלוויזיה ולא יזוז ימינה או שמאלה - כולם עולים אליו לרגל) ואמר "אני אחד התומכים הגדולים ביותר של ..." וציפה שהנשיא יקוד או אפילו ישתחווה. כך עד שהנשיא הפסיקו, שכן זה באמת לא הרשים את הנשיא.
אם כך, ישנו ארגון של הישראלים שהעתיקו את חייהם מישראל לארה"ב ולא ישובו ארצה, גם לא לאחר מותם (הם נקברים כאן כי מי יעלה על קברם בארץ). ארגון זה שנותיו קצובות. כל זמן שהאידלסונים תומכים בו בשמונה ספרות מדי שנה, הוא ימשיך להתקיים. אך האידלסונים ידועים שהם יכולים לשנות את דעתם ולקטוע כל קשר (עצם תמיכתם בארגון נבעה מאי שביעות רצונם מאיפק, השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון די סי). לפני שנה הם עמדו לפטר את האדם-המאד-מאד-חשוב העומד בראש הארגון ואפילו להפסיק את תמיכתם בשל אי-סדרים, בזבוז כרוני וחוסר תכליתיות/תוצאות. ללא הקירבה לאידלסונים, הקשרים שלהם וכספם, מי ימשיך את הארגון - ילדיהם ונכדיהם של הישראלים שהקימו אותו ועומדים בראשו? את אלו, ישראל לא מעניינת. אולי ההמשך יבוא מגל יורדים חדשים, קרי דור חדש שירצה להתחכך עם כוח וכסף ולדבר על כך כל הימים? ייתכן.
הפדרציה היהודית - סוכנות נסיעות ארגון הישראלים-אמריקנים-עשירים-ומאד-חשובים בפני עצמם הוא הארגון שמשך את התורמים העיקריים של הפדרציה, וזו בלית ברירה יצאה לשטח לכבות שריפות, לחדש את הקשר, להוכיח לנתיניה שהיא עדיין רלוונטית וחשובה. אך כאמור, איך הפדרציה - מעוזם של המקטרגים הגדולים ביותר של מדינת ישראל - יכולה לשמור על קשר עם מדינת ישראל? בצורה מאוד פשוטה - הפדרציה הפכה לסוכנות נסיעות שמארגנת טיולים לארץ.
הפדרציה שולחת ארצה קבוצות קבוצות, ובארץ, כפי שאנו יודעים, יש משהו לכל טעם. רוצה מישהו את הכותל או ביקור בארגון להט"ב, שניהם גם יחד קיימים. חיי לילה וחוף ים, או טיפוס (ברכבל כמובן) בשעות בוקר מוקדמת למצדה, הכל בהשג יד. ביקור ביחידות צבאיות או בגבול עם סוריה או עזה - כמובן - ומיד אחר כך פגישות עם הרשות ועם אנשי תנועת החרם. בליל שלם, וישראל מציעה את הכל במינון גבוה ובלי טרחה כלל. ממקום למקום נוסעים באוטובוס תיירים מרווח וממוזג, ולא צריך להתאמץ בכלל.
משלחת אחר משלחת מגיעה ארצה, וכך נשמר הקשר. פה תומכים בקרן לישראל החדשה או בעדאללה, שלום עכשיו ושוברים שתיקה, וכאן ביחידות צה"ל או בניצולי שואה. הרגשה נפלאה, כמובן, כי אין כמו ביקור בארץ. כל אחד לוקח אתו את מה שהוא רוצה, וכאמור הכל בריכוז כה גבוה שהביקור משמש לטעון מצברים עד הביקור הבא. כשאותם יהודים מתורמי הפדרציה בכל הרמות אומרים "אנחנו LOVE ISRAEL" הם מתכוונים לכך לחלוטין, כל אחד בדרכו הוא (ואוי לאהבה כזו).
אך אז הגיעה המגיפה של קו-ויד-19 ונעצרו כל הטיסות, המשלחות, הביקורים, הטענת הבטריות. מה עושים אם כן? כי למעשה מה ההצדקה של קיום הפדרציה היום? הפדרציה כה עסוקה בטיולים ובתיקון עולם, שהיא זנחה את החינוך היהודי, ניצולי השואה, האנשים המבוגרים, החולים והנזקקים בקרבה. מה היא כן עושה? היא מופקדת על כספים אדירים, והיא מעסיקה כל כך הרבה עובדים, שעצם הקיום מופנה לשני כיוונים אלו. אם ישראל או הקהילה היהודית המקומית משרתת אחת משתי מטרות אלו, ניחא, אם לא, ניתן לזנוח את זו וגם את זו. העיקר שהפדרציה תמשיך להתקיים.
בא לו נגיף ללמדנו דבר או שניים, לשנות את הסתכלותנו על העולם, להפריד עיקר משולי. ייתכן שנתעורר ונבין שהפדרציות אינן מה שהיו פעם, ושהנזק שהן גורמות גדול מהתועלת שלהן. אך זה לא ישנה, כל זמן שהפדרציה חולשת על כספים אדירים. ייתכן שמדינת ישראל תשנה את התפיסה שלה לגבי יהדות התפוצות, כי כשמבינים מה שקורה בשטח, ברי גם מה צריך לעשות, וזה אינו כולל המשך הקיים כי אם מוכנות לקליטה.
