לאחר שנחרב בית המקדש הראשון, תקנו הנביאים צומות לזכר המאורעות של חורבן הבית וגלות עם ישראל, כדי לעורר את העם להצטער ולהתאבל על החורבן והגלות, ומתוך כך לחזור בתשובה ולתקן את המעשים הרעים שהביאו לצרות שפקדו את עם ישראל מאז ועד היום. על תשעה באב אמרו חכמנו במשנה (תענית כ"ו, ע"ב): "חמישה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב, נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר ונחרשה העיר".
מובא בתשב"ץ (ב, רע"א), שעיקר הצומות נתקנו על חורבן הבית הראשון שבו הסתלקה השכינה, ואז תיקנו הנביאים את הצומות. חכמים שחיו אחרי חורבן הבית השני לא שינו מתקנתם. על כך באה השאלה: מדוע ימי האבל החלים בין י"ז בתמוז לתשעה באב, לכאורה, היה מן הראוי לקבוע שבוע אבל לאחר תשעה באב, ולשבת "שבעה" על החורבן לאחר הצום?
לשאלה זו מתייחסים חכמי המוסר, בהמחשה הבאה, כפי המובא בספר "שפתי חיים" על הצומות מאת הרב חיים פרידלנדר זצ"ל: כאשר דוד המלך נעים זמירות ישראל חטא, אמנם: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" (שבת נ"ו, ע"א), אך לגביו נחשב מעשהו לחטא, היות שממנו נתבעה שלמות מוחלטת וגדלותו של דוד הייתה שבא אליו נתן הנביא והוכיחו על המעשה מיד שב בתשובה. אמר מיד חטאתי על חטא קל, ולא פתח בהצטדקות ובהסברים. אף הנביא ענה לו בדבר ה': "גם ה' העביר חטאתך לא תמות". אבל פטור בלי כלום אי-אפשר: "הבן הילוד לך מות ימות" (שמואל ב', י"ב, 13-14). ואכן הילד מת על-אף השתדלותו הגדולה של דוד לפני הקב"ה על הנער.
לאחר שדוד קם מאבלו רחץ וסך ויחלף שמלותיו ויבוא בית ה' וישתחווה ויבא אל ביתו. ביקש לחם וישימו לו לחם ויאכל. שאלו אותו עבדיו: מה הדבר הזה אשר עשית? בעבור הילד החי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם. ענה להם דוד כאשר הילד היה חי, צמתי עליו ובכיתי כי אמרתי אולי יחון אותי הקב"ה והילד יחיה. עתה, למה אני צם? האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי. וינחם דוד את בת שבע אשתו (שמואל ב', י"ב, 24).
התבוננות ותיקון בהתנהגותו של דוד המלך יש מסר והדרכה לכל אדם בכל דור. האדם צריך להיות תכליתי ולהביט קדימה, אם הילד חולה, צום והתפלל אולי יעתור הקב"ה לתפילה ויעביר את רוע הגזירה. עתה הגזירה נחתמה, והילד נפטר קום ונחם את האישה. בפסוק הבא מסופר כבר על הולדת תינוק חדש - המלך שלמה.
מדי שנה אנו נזכרים בצרות שעבר עם ישראל בתקופה זו. אנו זוכרים את החורבן שפצעיו טרם הגלידו. הצומות עדיין ממשיכים בלוח השנה היהודי דבר המביא אותנו לידי התבוננות ותיקון.
כך היא דרך התנהלותו של עם ישראל בימי הזיכרון והאבל על חורבן בית המקדש. אנו מזכירים לעצמנו מדי שנה בשנה שתקופת האבל היא מיום הבקעת חומת ירושלים ועד לשריפת בית המקדש. אז הייתה תקופת ערב החורבן והאבל היה יכול להועיל, מה גם שהתשובה הייתה יכולה לעזור ויכול היה גזר הדין להתבטל. אולם בתשעה באב כאשר החורבן הפך להיות לעובדה מוגמרת ובית המקדש עלה באש מוצאים אנו את עצמנו מקילים בדיני האבלות.
אמנם יש לזכור שיום תשעה באב הוא יום האבל הגדול, יום צום, בכי ומספד. יום שאומרים בו קינות בישיבה על הארץ. יום שקוראים בו את מגילת איכה. יום שחלק מהציבור נוהג להניח תפילין רק משעות הצהרים. אולם באותו היום, מחצות היום, השעה בה החל בית המקדש לעלות בלהבות, קמים מהישיבה על הרצפה. בלילה בו נמשכה שריפת בית המקדש, פוקעים דיני האבל (על אף שיש הנוהגים עד אמצע היום העשירי לשמור על מנהגי האבלות).
עתה, מופנה המבט לעתיד אל חודש הסליחות והרחמים שבא לאחר חודש החורבן, חודש של עריכת חשבון נפש וחזרה בתשובה. לא לחינם מצאו הדרשנים שראשי התיבות של חודש אב - אלול בא - בא לרמז על מהותם של הימים הקרבים ובאים. עם חזרתו של עם ישראל בתשובה שלמה יתוקן הכל למפרע, בתנאי שנדע להתעלות ולשפר את מצבנו הרוחני, וכך נזכה לישועה, לרחמים ולגאולה הקרובה.
