"בְּכוֹחַ עָצוּם שֶׁאַף אֶחָד לֹא יָכוֹל לַעֲצֹר שׁוֹאֶפֶת הַנֶּפֶשׁ לִהְיוֹת מוּדַעַת, לָכֵן פּוֹסַעַת הִיא בְּזֶרֶם הַוָּיָתָהּ בְּדֶרֶךְ קֶבַע אֶל הַיְּדִיעָה. הַנֶּפֶשׁ מְיֻמֶּנֶת בַּהֲלִיכָה אֶל הַתּוֹדָעָה, אֶל הַמַּחְשָׁבָה, אֶל הַשֵּׂכֶל, מִשָּׁם הִיא שׁוֹאֶבֶת יֶדַע אוֹדוֹת עַצְמָהּ וְהוּא הַמַּכְתִּיב פְּעִילוּיוֹתֶיהָ. הַנֶּפֶשׁ נִזּוֹנָה הֵן מֵהַמּוּדָע וְהֵן מֵהַלֹּא-מוּדָע ועַל כֵּן יְכוֹלָה הִיא לִשְׁלֹט בִּשְׁנֵי מֶרְחָבִי הַמּוּדָע בּוֹ-זְמַנִּית. כָּל מַשְׁאַת נַפְשָׁהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הִיא לָדַעַת עַל עַצְמָהּ בִּכְדֵי לְהִשְׁתַּנּוֹת לִגְדֻלָּה וּלְהַגִּיעַ".
ההתנהלות הנפשית-רגשית מתקיימת תוך השפעה וזיקה עם מרחב התודעה המחולק בתוך עצמו לשני תחומים: האחד, "תחום העיוורון": זהו התת-מודע, המאופיין בחוסר מודעות: מצב בו הנפש מתנהלת בניתוק וללא שיתוף של התודעה, של השכל הישר. השני, "תחום הפיכחון": זהו התחום המודע, החלק הגלוי של החשיבה ולכן התודעה שותפה פעילה בהתנהלות הנפש.
כוח הנפש, השואף לבניית חוסנה, דוגל בהגדלת המרחב התודעתי ככל שניתן - חותר ללא הרף להגיע למצב בו 'מרחב הפיכחון' יעלה פי כמה וכמה על 'מרחב העיוורון'. כשהאדם אינו מודע לטבעה, למהלכיה ולמתחולל בקרב נפשו הוא חשוף לפגיעות כיוון ש'התודעה' שהיא השכל הישר אינה שותפה למעשיו ומילותיו. הנתק בין הנפש לבין 'התת מודע' יוצר "מרחב פגיעות נפשית" החל בירידת מצב רוח, חוסר אושר וסיפוק וכלה במחלות נפשיות המורכבות יותר להבנה האנושית.
התת-מודע הוא תחום העיוורון: הוא מכיל ידע רב ועוצמתי, ידע המשפיע על הנפש אך סמוי ממנה, ומשם עיוורונה. כך יוצא שהנפש מנוהלת על-ידי התת מודע, הנפש מנוהלת על-ידי עיוורונה. ככל שתחום העיוורון גדול ואין האדם מתוודע אל התת-מודע כך אין הוא שולט בהתפתחות של נפשו ובהצלחתה להגיע לגדולה בתחומי החיים: פרנסה, מעמד, זוגיות, חברים, משפחה.
ככל שההתוודעות ל'תת מודע' נמוכה כך המורכבות הנפשית גבוהה ומעכבת את התפתחותה של נפש שלמה בגוף האדם, משום שככל שהתודעה נמוכה יותר כך האדם מפתח מנגנונים הפוכים ומנוגדים למנגנוני הנפש הטבעיים המצויים בה והקיימים בה משחר היווצרותה. כך יוצא שהאדם מתפתח כנגד נפשו הטובה - ומכאן הסכנה.
כיצד מנגנון התודעה פיכחון מול עיוורון פועל? הוא פועל קבוע בנפש האדם ואין צורך במאמץ ייחודי אלא בהקשבה מלאה לנפש. למשל, אם הנפש חשה כאב הנובע מ'זיכרון עבר' והאדם מוסיף על הכאב עוד כאב הכרוך בהבנת הכאב, תחום הפיכחון יתגדל יתפאר וישתבח, וכך יוקל על הנפש משום שהיא כבר אינה מנותקת מזיכרון עבר זה. היא מחוברת אליו, היא כואבת אותו, היא מכילה אותו ובכך הכאב נעשה שקט וזורם כנהר עוצמתי בשטף החיים.
לעומת זאת, אם הנפש מרגישה 'כאב' הנובע 'מזיכרון מר מן העבר' והאדם אינו מנסה להבין את 'מקור הכאב' 'תחום העיוורון' יתגדל ויתפאר וישתבח ויהווה בעתיד מקור מכאוב גדול מאוד לנפש. אדם המאמין שהוא יודע הכל ויבחר שלא להתמודד עם זיכרונות העבר שלו, כדי למנוע מעצמו כאב, ידע כי לקח על עצמו נטל נוסף על כתפיו וכל חייו יהיו מכאוב וכוחו תשש וזיכרונותיו לא ירפו ממנו ויערערו את נפשו מפעם לפעם. ידע כל אדם כי אין אפשרות שהנפש לא תרגיש - ולא יפחד לחטט במקור הכאב והרגש - משום שהכאב - הייסורים הם המהווים את המצפן לגילויי התת-מודע. זו תכלית היווצרותם.
מה מפריע לתחום הפיכחון לגדול? תשובה: אמונת האדם. לאדם נטייה חזקה להאמין שהוא פיכח ומודע וכי אינו צריך את ההתמודדות עם הכאב והייסורים המציפים אותו, כך יוצא שדווקא הזקוק למודעות חש כמודע ומסתפק בדלות ידיעותיו את נפשו.
בנוסף, רוב בני האדם, בניגוד לטבע הבריאה, נוטים להאמין שהם מודעים, אף על-פי שתחום העיוורון גדול בקרבם. עקב השתבשויות החיים ומקרים לא נעימים שהאדם חווה הוא יוצר מגננות ומעטים שלכאורה יגנו עליו אך שוכח להתנער מהם לאחר שהתחזק והדרך היחידה להתנער היא להתוודע אל הרגש - אל הכאב, אל הייסורים. אמונה זו (כי אני פיכח ומודע) ואי התחברות לכאב הם מרכיבים נכבדים בטיפוח והגדלה של מרחב העיוורון באוקיינוס התודעה.
כיצד נתמודד עם כשל המנגנון ונגדיל את תחום הפיקחון? א. קודם להבין כי כ.ש.ל זה ראשי תיבות של כל שקורה לטובה. כל שקורה הוא דרך היקום או האלוקות ללמד אותנו משהו חדש אשר יחזק את נפשנו לקראת העתיד לבוא.
ב. יאמין כל אדם כי כל שקורה הוא הזדמנות לצמיחת הנפש והגעתה לגדולתה.
ג. התמודדות עם כשל זה טמונה בהבנה שללא פעולות יזומות שמטרתן להגדיל את תחום הפיכחון, תחום העיוורון הוא אשר ישלוט בתודעה ובפעולות הנפש.
ג. להכיר היטב את אבני הריפוי של הנפש (כפי שאציין בהמשך הספר).
ד. יהא האדם מודע למנגנון מרחב התודעה - כפי שמופיע בפרק זה ויזכור כי נפש מטבעה חותרת לגלות את התת-מודע בכדי להבין רגשותיה-כאביה וייסוריה וליישבם עם השכל הישר וכל הימנעות מכך מחבלת בדרכה הטבעית של הנפש הקיימת בה משחר היווצרותה.
ה. אדם בעל האמונה כי 'ככל שאני יודע כך אני פחות יודע ויש עוד הרבה לגלות ולדעת' - יגביר את מרחב הפיכחון ויבנה מנגנוני נפש בריאים יותר.
ו. יזכור אדם כי לא ניתן למדוד כמותית את שטחי המנגנון "מרחב התודעה: עיוורון מול פיכחון" ועל כן ידמיין את מרחבי התודעה כעצומים, כגודל האוקיינוס, כגודל היקום ואף יותר, כיוון שתחומי הנפש אינם נתחמים על-ידי שום גורם פיזי-ממשי-מוחשי ומפה כוחה של הרוחניות - היא אין סופית, היא אינה תלויה בחומר ועל כן היא גדולה מכל מימד קיומי אחר.
