דְּבַר הַמְּחַבֵּר עירי אל עָמָארָה, שבדרום עירק, נראית בעיניי היום אפופת ענני שכחה, רחוקה מן העין ורחוקה מן הלב. בעירי זו, נולדתי, סבלתי, בגרתי, חלמתי, ערגתי והתגעגעתי לארץ ישראל, ציון וירושלים. בעירי זו עוצבה הווייתי, ינקתי תרבות בית אבא ונאבקתי לשרוד כיהודי יחד עם בני הקהילה הצנועה, שומרת המצוות והמסורת. קהילה, שחבריה היהודים היו ערבים זה לזה וטעמו את עוצמת הכאב כמיעוט נרדף שהנה בא השועל בא הזאב.
בסתר הייתי ציוני נאמן, ובגלוי, פטריוט לעירק. רגליי על קרקע של מציאות מרה וראשי ריחף בענני חלום הגאולה. מדי פסח נשאתי את קולי: - לַשָּׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם, אך לא שיערתי שאזכה להגשים את חלום הגאולה.
שיגרת חיי המורכבת, המיוסרת והמעניינת כאן בארץ השכיחה ממני את עיר הולדתי והדחיקה את תקופת חיי בה אל תוך האי שם. אף על-פי כן, זכיתי להשתתף עם מורי רבי משה דבורי ואחרים ולהוציא לאור שני ספרים: הראשון בעריכת ניר שוחט והאחרון בעריכתי, בשם: "עָמָארָה עיר בין הדקלים".
ולא בקלות התחלתי דּוֹלֶה מזיכרוני את פניני עברי. זיכרונות, חוויות, נופים ומתכוני בית אבא, שהעליתי על הכתב גם בספרי: "נופי ילדות מבית אבא". כבן דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה, חשתי על בשרי את חווית הגלות, ההשפלה, המצוקה בארץ ישמעאל מחד ואת ההנאה של ניחוחות החופש והחרות בארצי המשוחררת מאידך.
אני נזכר בעברי, לא רק כנוסטלגיה מתקתקה, אלא גם כבסיס לקנה מידה, השוואה והערכה בין הַשָּׂם לכאן וחשיבותה של מדינת היהודים שקמה בארץ. ואל יהא נא הדבר קל בעיניכם, לסכן את עצמי ולהעפיל לארץ ישראל, הדמוקרטית, הנאורה והמתפתחת, שואף להיות שווה בין שווים, בן-חורין ואדון לגורלי כאזרח חופשי.
גאולתי מארץ גלותי היא התמורה החיונית והמשמעותית ביותר בחיי ובחיי רבים שכמותי. חוויה בתולית, חד-פעמית ומזככת נפש, שטעמה לא יפוג ממני כל חיי. אשרי שזכיתי לא רק להגשים חלום דורות, אלא גם להנציח את מורשת בית אבי לדורות אחריי. וכי מה עוד יבקש בֵּן, שהיה אובד בשבילי גלות חשוכים, שמצא את שאהבה נפשו, עלמת חמודותיו שכה אהב, ארץ ישראל, ציון וירושלים.
