בעודי חוזר מההפגנה בה התפרעו תומכי ביבי, דקרו אחד מאיתנו, וריססו בגז פלפל אחרים, חלפו בי הרהורים על האיש המופקד מטעם בממשלה על השוטרים שהוצבו מולנו. אין ספק שאמיר אוחנה אינטליגנטי. אלמלא כן לא היה מגיע מהמקום בו צמח אל המקום אליו הגיע עד כה, ועוד ידו נטויה.
הוא גם כנראה אמיץ. בראיון טלוויזיה לפני כשנתיים בהשתתפות בן זוגו אלון חדד הדגיש כי אין זה דבר של מה בכך לצאת מהארון, להכריז כי הוא חלק מהקהילה הלהטבי"ת ולהיבחר בפריימריז בליכוד. עם נתונים כאלה אין צורך בפסיכולוג כדי להבין שהוא תוקפני-לוחמני כלפי מלוא העולם. אין הכרח שיהיה כזה, אבל אפשר להבין מדוע הוא רואה בכל בעיה הניצבת בפניו איום על מעמדו ונושא שניתן לפצח רק בכוח פוליטי ובעורמה.
מכאן שהנטייה הטבעית שלו היא לשאול תמיד "מה כדאי" ולא "היכן גבול המותר". אך דווקא מפני שהוא נבון ומשפטן ואין בו סימנים של אי-יציבות אישיותית ונפשית, ברור שהוא יודע היכן עובר הגבול, ומבחין בין טוב לרע.
לפיכך עולה מאליה השאלה אם אדם כזה עוצר לרגע ונותן לעצמו דין וחשבון עד כמה הוא מוכן להיות נושא כליו של בנימין נתניהו? עד כמה הוא עדיין צריך זאת? שמעמדו הזמני הוא של "עבד כי ימלוך"? מה יאמרו לו ילדיו בבגרותם כאשר יגלו מה התפקיד הנקלה שמילא בלהט? והיכן השעבוד המעשי-רוחני לביבי יעיק על הביוגרפיה שלו כל ימיו?
למשל, פוליטיקאי יכול להסתייג מהאקטיביזם השיפוטי, אבל מדוע הוא מגיע מעבר (אפילו) ליריב לוין לומר שלא את כל החלטות בג"ץ יש לבצע? ולמשל, מדוע הוא יורד לחייו של ד"ר אביחי מנדלבליט שעה שבליבו פנימה הרי אינו מאמין לביבי כאילו "לא יהיה כלום כי לא היה כלום"? חשדן כמותו מפקפק בהסבר של ביבי על 16 המיליונים שבכיסו אפילו אם שותק.
ולמשל, הוא אינו יכול לתת לעצמו מענה מניח את הדעת לשקרים של ביבי ולהחלטת היחיד שלו לאשרר לגרמניה את בניית הצוללות המצריות. ולמשל, איש כמותו יודע כי לחצו על ניצב דורון ידיד לנהוג בתוקפנות כלפי המפגינים בבלפור פסולה ואינה נורמטיבית ובעצם היא בלתי חוקית.
ולמשל הוא יודע בינו לבין עצמו שמשקר לציבור, שהתירוצים להעביר את ההפגנה מרחוב בלפור בירושלים למקום אחר מעוגנים בחרדתו מפני הקורונה או מדאגה למנוחת השכנים. המניע הוא רק רצונו למלא כצמית נכנע את מאווייה של המשפחה השלטת.
דווקא מפני שהוא מבין התנהלותו מחרידה. דווקא מפני שהוא מבין חייב להיות רגע בו הוא אומר לעצמו ולקרוביו כי ברור לו שהתנהלותו מעידה על "עבדות מתוך חרות" כלשונו של אשר צבי גינצברג ("אחד העם").
אולי כמו רבים כמותו שעבדו עם ביבי (או מנהיגים מסוגו) הוא מהופנט מן הכוח שבידו ומחליט להתעלם מן הרגע בו ייבעט כקודמיו, או ששוב לא תהיה לו תועלת מהתמיכה של דרי רחוב בלפור בו. כרגע הכוח שם והתועלת שם ואוחנה דבק בהם, ומה יקרה בעתיד למעמדו ואפילו לשמו הטוב? הוא הופך את פסוקו של הנביא ואומר לעצמו כי טוב שמן טוב משם טוב (במקור: "טוב שם טוב משמן טוב").
זו הציניות בהתגלמותה. ההיסטוריה רוויה באנשי ציבור שטיפסו על סולם הכוח של המנהיג, והתרסקו ברוב עם לפני שקיבלו לידם את השרביט אותו הם מקווים לרשת ממנו. היות שאוחנה יודע כי זה עלול להיות תסריט חייו אני תוהה מדוע אינו בולם ועושה סיבוב פרסה, אבל בדו-שיח עם עצמי גם יודע מה התשובה: זה דפוס התנהגות של פושטי רגל, שבדרך אל ההוצאה לפועל נגדם ממשיכים ללוות כספים ברבית נשך גבוהה מאין כמותה, "ואחריי המבול".
