פרשת השבוע "ואתחנן" ומאורעות הימים האחרונים

פרשת "ואתחנן", הפרשה השנייה בספר "דברים", פותחת בתחינת משה לאלוהים, שישנה רוע גזרתו ויתיר לו להיכנס לארץ הנכספת, לארץ ישראל - "וְאֶתְחַנֵּן אֶל ה'... אַתָּה החלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת-גָּדְלְךָ... אֶעְבְּרָה-נָא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן..." למרבה הכאב, אלוהי ישראל "לֹא שָׁמַע אֵלַי..." (דברים, ג' 23-26). פניית משה, תפילתו, היא חצובה מדם לבו. תפילתו מייצגת כמיהה המחברת בין הדמעה שבעין ובין הלמותם החזקה של כל שורשי הלב - זו תפילת תחנונים אנושית ורוחנית. פרשת "ואתחנן" התברכה בשני טקסטים שכבשו אותי, טקסט אחד מעשיר את תרבותנו ותורם תרומה רבת חשיבות גם לעיצוב תרבות החברה האנושית - עשרת הדיברות. הטקסט השני מהווה את תמצית ההוויה האמונית של עם ישראל - "שְׁמַע יִשְׁרָאֵל". קריאת "שְׁמַע" היא קריאה, לעתים רבות צעקה, מנבכי לב, שהייתה דלק קיומי לעמנו במיוחד בעת מהלכים היסטוריים כאובים. תפילה וצעקה שלא פעם התייצבו עִם עַם ישראל על סף חידלון וכיליון, וגם ידעו לחלצו מהתהום המדמם. והיום אנחנו כואבים את המעמדים המצמררים, שטובים בעמנו לא נחלצו. אני חש אווירה נוגה בפרשה. מצד אחד היא נוגעת במרומי הפסגות האנושיים והרוחניים של תרבות הרוח, כמו למשל עשרת הדיברות ואחדות האלוהים. מצד שני אנחנו עדים לחוויית התסכול והכאב של מנהיג, שכל חייו הוקדשו למשימה, שבחייו לא זכה לראות ולחוות את מימושה. משה נכסף להגיע לארץ, שהמחויבות שלנו כלפיה היא בלשמוע ובלשמור את "הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׁוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ" (שם, ד',1). וכשבמציאות חיינו יועץ משפטי לממשלה מגיש כתב אשמה נגד מי שנראה לו לאחר בחינה ובדיקה משפטית, שלא שמר על חוקים ועל משפטים, אסור בשום פנים ואופן לצאת במסע דה לגיטמציה נגד אותו יועץ משפטי לממשלה. במיוחד האיסור חל על מי, שחייב להיות מופת ודוגמה לאזרחי הארץ. כשראש ממשלה בישראל יצא בנאום חוצב להבות נגד יועץ משפטי לממשלה, הוא קָבַר את כל ערכי פרשת השבוע. מסוכנים גילויי ההתלהמות הבוטה של תומכי ראש הממשלה במסעו נגד יועץ משפטי לממשלה. תומכי ראש הממשלה נותנים ידם לקבורת ערכי פרשת השבוע. ערכים המתנים את קיום עם ישראל בארץ ישראל אך ורק באימוץ החוקים "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׁוֹתָם" (שם, ד', 1). אל מול השיח של פרשת השבוע, המתחננת בפנינו לשמוע - "שְׁמַע יִשְׁרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים... וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׁוֹתָם" (שם, ה' 1) אנחנו עדים בשנים האחרונות ובמידה מוגברת בשנה האחרונה לשיח שמנהל ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בהמרדת העם נגד המדינה, נגד המוסדות הערבים לסדר החברתי, כמו מערכת המשפט, כי היא מצאה שראש הממשלה לא שמר "אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְּׁפָּטִים".

קריאות מזוויעות

ראש הממשלה ואנשי ביתו אינם בוחלים בהפצת כתב אשמה מזוויע של מפיצי מחלות נגד מפגינים, המוחים נגד ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום, המכהן עדיין בתפקידו. תופעת הפצת האשמה על הפצת מחלות מזכירה לנו תופעה מזוויעה מתקופה חשוכה בהיסטוריה, שכוונה נגד העם היהודי ועל המשכה מוטב שלא נדבר. אמש עשיתי את הבלתי יאומן. בעזרת ילדי השתתפתי בהפגנה נגד השחיתות שהתקיימה בתל אביב בגן צ'ארלס קלור. ילדי ונכדי דאגו לעמוד יחד עם הסבתא והסבא במרחק רב. בידינו אחזנו שלטים שהוכנו בבית. אודה, שכל עת ההפגנה נדדו מחשבותי לעברה של עבודה אמנותית מרשימה של האומן ויליאם קנטרידג' במוזאון תל אביב, הנושאת את השם "ביתר מתיקות נגנו את הריקוד" אליה לקחו אותי בני משפחתי יום אחד לפני ההפגנה. במוזאון ישבתי מרותק למיצג, שכבש אותי וחזיתי בו מספר פעמים. אני מודה, שהצלחתי להימלט ברוחי מהבוטות ומגסות הרוח שהיו בקריאות מזוויעות של בריונים מימין - שניצבו לידינו בראותם את הפלקטים שהכנו עוד בביתנו - "שיזיינו אתכם", "שתמותו בקבר עם ערפאת" ו"מוות לשמאלנים". הצלחתי להימלט ברוחי מצרחנות מטורפת, כשמצאתי עצמי ממשיך לצפות במה שהעניק לי יום קדם המוזאון לאומנות בתל אביב. אני ברוחי נמלטתי למיצג שחוויתי יום קודם בקומה השנייה במוזאון תל אביב. היה זה המיצג של ויליאם קנטרידג', שהעניק לי תחושה, כל עוד הגוף נע, הוא מביס את הרע, הוא אפילו מצליח להביס את המוות. האומן ויליאם קונטרידג' שמעבה בתערוכה את הנוכחות הקשה של המוות, הצליח בה בעת להעניק לי תחושה, שניתן להיחלץ מהלא טוב, ניתן להיחלץ מהאפלה. כששוטטתי ברוחי בעבודה האמנותית של ויליאם קונטרידג', חשתי שאני נחלץ מאימת עברית מובסת וקולות מתלהמים העוטפים אותנו בפינה בגן צארלס קלור, בה בחרנו להתמקם. ככל שקבוצת החוליגנים זעקה לעברנו "בני זונות, שתמותו", אני מיקדתי ברוחי המשוטטת יותר ויותר את מבטי במיצג במוזאון, שלווה בתהלוכה, המובלת על-ידי תזמורת כלי נשיפה אפריקנים. אחריה צעדו דמויות מצוירת בפחם הרוקדות, כי ריקוד, תנועה, שירה, שמחה כולן יחד הן היפוכו של הרוע והזדון, הן היפוכו של המוות והכיליון. הן היפוכן של הצרחנות העמוסה במלל אפל, שהופנה לעברנו בפינה בגן צארלס קלור.

שוטטות דמיונית

הייתי בהפגנה. כן, פיזית נכחתי בהפגנה. מטעמי בריאות הייתי הרחק מלב ההתרחשויות. אבל מצאתי עצמי ממשיך להיות במחיצת התמונות של הצלם הישראלי הצעיר, דניאל צל, שהביטו לעברי מהקומה השלישית במוזאון תל אביב. הצלחתי להימלט ברוחי מכל ההמולה של קללות מצד מפגיני ימין גם לקומה השלישית במוזאון תל אביב, משום מה בפינה בגן צארלס קלור מצאו לנכון לכבד אותנו בעברית מובסת ברצחנות מילולית - "חבל שאי אפשר להרוג אתכם", "בוגדים", מוות לבוגדים", אני נמלטתי ברוחי גם אל עולמו של הצלם דניאל צאל, שניכרת אצלו קרבה גדולה אל מושאי הצילום, אל מושאי המבט ואל מושאי התשוקה. הגם שכאמור, מטעמי בריאות עמדנו במרחק, לא הרפתה מאתנו אותה חבורה חוליגנית בקריאות "מוות לבני זונות, מוות לבוגדים", אני נחלצתי מטבעת החנק של קריאות המוות אך ורק באמצעות חזרות ונשנות של שוטטות דמיונית שלי במוזאון תל אביב בקומה השנייה, בה הייתי יום קודם לכן, וצפיתי בריקוד המביס את הרע ואת המוות, זו הייתה כאמור היצירה של האומן הנודע ויליאם קנטרידג'. מדי פעם גם עליתי בדמיוני במעלית לקומה השלישית ועמדתי במרכז החלל, בו מוצבת קופסת אור מונומנטלית, "המסיבה" - שעל שמה נקראת התערוכה - המורכבת מעשרות תצלומים של צעירים. האומנות חילצה אותי ממלל מזוויע של חוליגנים, שלא יכלו להיפרד מאיחולי המוות לנו. כשהם מוסיפים לקינוח - "אתם בעצם ערבים ולא יהודים". המסע הרוחני בעולמה של פרשת השבוע נתן לי עוד נתיב רוחני מוצק ואיתן להימלט מהעברית המובסת והצרחנית, שלא פסקה לשלוח לעברנו "פניני לשון" כמו: "ערבים בני זונות" ועוד שפע של "אוצרות לשון", שמוטב כבר לא להקלידם.