אחרי שנים של סבל ותחנונים, העובדות הסוציאליות השיגו סוף-סוף את דרישותיהן לתנאי עבודה יותר סבירים ומכבדים. לשם כך נדרשו לא פחות משישה עשר ימי שביתה והפגנות קולניות וכן מאות ואולי אלפי קשישים, נזקקים וילדים בסיכון, שלא זכו לטיפול. מגזרים נוספים במשק שנפגעו ממשבר הקורונה יוצאים אף הם בימים אלה למחות ברחובות.
מדוע בישראל חייבים להפעיל כוח כדי לזכות בהגינות בסיסית ובדרישות צודקות המובנות מאליהן? מדוע שפת הכוח וכיפופי הידיים היא השפה השלטת במקומותינו? אולי כי אנחנו נהנים מזה? הביטו בכותרות העיתונים מידי בוקר ובפרצופים החמוצים מאחורי ההגה ותקבלו את התשובה.
אולי כי אנחנו ברומא וברומא התנהג כרומאי? אבל אנחנו בארץ ישראל עם מורשת מפוארת של חזון הנביאים ומגילת העצמאות. אולי כי אנחנו בני אדם ויצר לב האדם רע מנעוריו? היצר אינו אשם בהתנהגותנו, אבל משמש פעמים רבות תירוץ לזריית חול בעיניים. היצר עצמו אינו טוב או רע. זהו דחף ראשוני, טבעי, שנועד להגן עלינו; מעין מנגנון התרעה המדווח לנו על מה שנתפס כאיום הישרדותי, אמיתי או מדומה. האדם שפועל על-פי היצר קובע למעשה את הערכיות של מעשיו. כך לדוגמה, יצר המין הקיים בנו כדי להבטיח את המשכיות המין האנושי איננו מהווה הצדקה לאונס; ולהבדיל, העוגה הקורצת בחלון המעדנייה, אינה הסיבה לפריצה או לגניבה. האדם שהחליט לפעול על-פי יצר התאווה מבלי להשליט על עצמו את מגבלות (מוסרות) המוסר, הוא שצבע את הפעולה בצבע שלילי ובמקרה הזה - פלילי.
כשלמדנו על טוהר הנשק, יש שהתפלאו כיצד כלי הרג יכול להיות טהור. התשובה הייתה שנשק לכשעצמו הוא מכשיר חסר ערכיות. השימוש שאנו עושים בו נותן לו את הערכיות. אם נשתמש בו להגנת החיים וערכים נעלים הוא יהיה טהור. אם נשתמש בו להרג מיותר וחסר הבחנה - הוא יהיה טמא. כזה הוא גם היצר: לא הוא האשם במעשינו, אלא אם ניתן לו לשלוט. אמרו חז"ל: איזהו גיבור הכובש את יצרו. "מותר האדם" הוא השליטה ביצר והפעלת מסננת המוסר להכוונת מעשינו. הלל הגדיר זאת כ"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. "המרכז לקידום ההגינות בישראל הגדיר זאת כהגינות - התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות.
בתרבות הכוח הנפוצה במדינה, האשם הוא כל מי שבוחר שלא להפעיל את המוסר וההגינות להכוונת התנהגותו, ובכך גם מקרין דוגמה שלילית על סביבותיו. הביטויים לכך חוצים את כל תחומי החיים, למן התנהגות הנהגים בכביש, דרך והתנהלות חסרת התחשבות של שכנים, והמשך בכוחנות אנשי עסקים ומכירות, בהתעמרות של ממונים במקומות העבודה ובאטימות של פקידי הממסד השלטוני.
כשהמוסר שותק - התותחים רועמים. ישראל אומנם איננה רומא, אבל היא בהחלט דומה לג'ונגלסטן; ובג'ונגל נוהגים כמו בג׳ונגל, כשהחוק הוא אחד: החזק גובר. הרבה תבונה אין כאן, כי חוזק הוא דבר יחסי: אפשר להיות חזק בנסיבות מסוימות וחלש בנסיבות אחרות. אם כולם מנצלים את כוחם היחסי כלפי אחרים, בסוף כולם נפגעים (פנים חמוצות בבוקר כבר אמרנו?). חוק הג'ונגל מוליד אנוכיות, דורסנות, רמאות וכן את תחושת ה"אני לא פראייר" הכל-כך ישראלית, המהווה אצל רבים היתר, לפחות בעיני עצמם, לכל התנהגות פוגענית.
החדשות הטובות הן שזה בידיים שלנו. אם הממשלה תתחיל לנהוג בהגינות - בכבוד, ביושר ובהתחשבות - כלפי המגזרים השונים וכלפי ציבור האזרחים בכלל, לא תידרשנה שביתות כוחניות כדי להשיג את התנאים לקיום בסיסי והוגן. אם כל אחד מאיתנו יתחיל לנהוג בזולת בהגינות, לכולנו יהיה טוב יותר ונורמת ההגינות תקרין גם על התנהלותם של הפוליטיקאים ופקידי הממשל.
הגיע הזמן להתחיל להביא לידי ביטוי את המשמעות האמיתית של "מותר האדם". עד אז נמשיך לרמוס אלה את אלה ושפת הכוח היא שתישמע בארצנו, בעסקים, בשביתות, בכבישים וברחובות, ובוודאי לא יהיה זה לתפארת מדינת-ישראל.
