לפעמים צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שהדיון הזה בכלל מתקיים, ועוד ברצינות תהומית, בלב ליבה של ישראל הדמוקרטית והליברלית: השאלה אם מותר לי לדבר. ולא רק אני. עם הזמן הולכת ומתקבעת אקסיומה חברתית, מתוצרת שמאל, כאילו זהותם הפוליטית של אנשי תקשורת מימין, בפרט כאלה המזדהים עם המחנה הלאומי, עומדת בסתירה מהותית לכל ערך עיתונאי ותקשורתי, ולכן עצם נוכחותם ב"ברנז'ה" הוא סטייה היסטורית המחייבת תיקון. הקריאה הברורה היא בפירוש להרחיק, לנדות, לפטר, להשתיק, לצמצם ככל האפשר את הגישה למיקרופון או לדפוס.
אני מורגל כל כך בגישה המבטלת והיהירה הזאת, שזה כבר לא מפתיע אותי שבכל פעם שעיתונאי שמאל מריחים אפשרות של שינוי פוליטי, הם גם מפנטזים בקול רם על היעלמותי - היעלמותנו. זה קורה בבחירות, כשהסקרים מפיחים תקווה למהפך, וזה קורה גם עכשיו על-רקע המחאה: כשהפנטזיה על חילופי שלטון גוברת, מגיעים גם הציוצים והטורים שמפנטזים על השתקתי - השתקתנו - הסופית.
הקריאות האלה, שגוברות ככל שהשמאל מרגיש חזק יותר, ככל שהוא משתכנע שאו-טו-טו הוא מקבל לידיו את המושכות, חושפות כמובן את הפנטזיה הלא סמויה של רבים מדובריו: לשוב לימים של מונוליתיות, לחזור לבעלות על זרם המידע ושליטה כוחנית במנגנוני הנדסת התודעה, להשתיק קולות אחרים. בפנטזיה הפוליטית שלהם, הדבר הדחוף ביותר שצריך לדאוג לו אם יתחלף השלטון הוא שאני וכמה מחבריי - ניעלם.
פנטזיית ההשתקה הזאת מבוססת על בית חרושת שהמכונות שלו עובדות מסביב לשעות כדי לסמן אותי - אותנו - כמריונטות טיפשות, חסרות תודעה, המשמשות צינורות חלולים להעברת מסרים, או במילים פשוטות: שופרות. כל מה שאני אומר, כותב, שואל, מסיק ומבטא הוא לא על דעתי. ברור שלא, הרי אין לי דעה, או שמכרתי את נשמתי - שזה אותו דבר.
כבר מגיל 9, עת עמדתי על דעתי, לא הייתה לי דעה. הייתי הולך לבית הכנסת של עולי מקנס בלוד, שם עוצבו זהותי היהודית ואהבתי למסורת המחבקת - בלי דעה. למדתי בישיבה תיכונית, שם עוצבו דרכי החשיבה שלי והפנמתי את חשיבות הבקיאות בפרטים והרחבת אופקים ביהדות - בלי דעה. שירתי ב-8200 בלבנון ובמערך המוטס - בלי דעה. לימודים לשני תארים אקדמיים - בלי דעה. ניסיון של יותר מעשור וחצי של מנכ"לות - בלי דעה. מתאם שיחות השלום עם הפלשתינים - בלי דעה. כזה אני, חסר דעה.
לא שאני מרגיש צורך להצדיק את קיומי, אבל כעת, כשעורך מגדלור הנאורות והפתיחות הארץ הצטרף לדיון ההזוי הזה כדי לבשר לקוראיו ולעמיתיו בצער רב שהם כנראה יצטרכו לסבול את הנוכחות המעיקה של חבריי ושלי (ואפילו של העיתון שאתם מחזיקים כעת ביד), הלב שלי נכמר מול מה שהם עוללו למושגים כמו "דמוקרטיה", "פלורליזם" ו"דיון פתוח". הם אשכרה מנהלים בינם לבין עצמם דיון על מי, מתי ואיך יושתק, ומתכנסים מרצון לתוך צרות אופקים ממוסדת. אני מרחם עליהם, מעומק ליבי הדעתני.
