קיים הסכם, לא כתוב, בין כל אזרח במדינה לבין הרשויות, לפיו כל עוד המדינה מגנה על האזרח, הוא מסכים לוותר על זכותו הטבעית להגן על עצמו בכוחות עצמו. לפי ההסדר הזה, הצבא, המשטרה ושאר רשויות החוק מתחייבים לשמור ולהגן עלינו האזרחים ואנחנו מצידנו מתחייבים להימנע משימוש בכוח לצורך הגנה עצמית ובמקום זאת במקרה שאנחנו מותקפים או חשים בסכנה מצופה מאתנו לקרוא לעזרת רשויות החוק.
אך מה קורה כאשר המדינה לא ממלאת את חובתה ואת התחייבותה ולא עושה די כדי להגן על אזרחיה או אינה מצליחה להגן עליהם למרות מאמציה? האם גם אז נשמר ההסכם או שבמקרה כזה ההסכם מבוטל ועומדת לאזרח הזכות לפעול בכוח כדי להגן על עצמו ועל משפחתו? שאלה חשובה זו עולה בהקשר של תושבי עוטף עזה שנמצאים שנים תחת איום של פצצות ובלוני תבערה והמדינה מצידה מציעה להם חבילת הטבות הכוללת מרחב התרעה של שלושים שניות, קוביות בטון כדי להסתתר מאחוריהן ומופע אור קולי של יירוטי כיפת ברזל מעל לראשם.
נהוג לחשוב שהקיטוב בישראל הוא שורש כל רע. שבגלל חוסר ההסכמה בציבור, הממשלה מתקשה להתמודד עם בעיות מורכבות, אך במקרה של רצועת עזה לא כך הדבר. קשה למצוא ולו אדם אחד בישראל שטוען שאוכלוסיית עוטף עזה לא ראויה לחיים שלווים או שהמדינה לא אחראית לדאוג לכך. וראה זה פלא למרות שבידי ישראל כוח צבאי עצום שעולה עשרות מונים על זה של שכנינו, מנופים אין ספור ללחוץ על הרשויות בעזה, ותמיכה ציבורית רחבה, ישראל לא מצליחה לא "לשכנע" ובוודאי שלא לכפות את רצונה ברצועת עזה. בין אם זו תוצאה של סתם ניהול כושל, של מדיניות הפרד ומשול מכוונת כדי לשמר את הפיצול הפלשתיני ובין אם זה נובע מצילו המאיים של בית הדין הפלילי הבין לאומי בהאג, קשה שלא להבחין שישראל הרשמית נוהגת בעזה בכפפות של משי ונמנעת בעקביות משימוש בכוח ומהפעלת מנופי לחץ שעומדים לרשותה.
באופן מדהים ומעט מכעיס, אפילו במהלך ימי קרב בהם נהרגו ונפצעו חיילים המשיכה ישראל להזרים מאות משאיות אספקה טרייה בכול יום לטובת תושבי הרצועה שחלילה לא תיווצר שם "בעיה הומניטרית". ניתן היה להשלים עם הכשלון לו המדינה הייתה באמת עושה ככל יכולתה כדי לפתור את הבעיה ונכשלת, אך בעיני רוב אזרחי ישראל ואני בכללם לא זה המצב. קברניטינו, מכריזים השכם והערב שבעיית עזה אינה ניתנת לפתרון בכוח ושרוב אוכלוסיית עזה בעצם כמהה לשקט (פרט לכמה ארגונים סוררים) וכך מסירים מעצמם אחריות מצד אחד וזורים חול בעיני הציבור מצד שני ומצדיקים את הגישה הפייסנית שבה הם דבקים ונכשלת פעם אחר פעם ביצירת הרתעה. למותר לציין שלא עולה בדעת מישהו מאותם מנהיגים שטוענים שאין להם פתרון לבעיית עזה, להתפטר ולפנות את מקומו לטובת מישהו שחושב או טוען שיש באמתחתו פתרון (שכן ברור שאלו שטוענים כך הם נביאי שקר, פופוליסטים וחסרי אחריות).
מה הלאה? בנסיבות אלו שבהן רוב הציבור לא מרוצה מטיפול הממשלה בבעיית עזה והמדינה עומדת חסרת אונים לפי גרסה אחת ומשתינה בקשת רחבה על תושבי העוטף לפי גרסה שניה, שבה ועולה השאלה מה יכולים תושבי העוטף לעשות וכיצד יוכלו להשפיע על מדיניות הממשלה? לעתור לבג"ץ? להתלונן למבקר המדינה? להצביע למפלגה היריבה שמציעה בדיוק את אותו פתרון? מובן מאליו שעומדת לרשותם הזכות להפגין ולמחות אלא שעל הסוס הזה הם כבר רכבו עד שתש כוחו ותש כוחם. אז מה הלאה?
ברמה העקרונית כיון שהמדינה אינה מקיימת את תפקידה ניתן לטעון שההסכם בטל ומבוטל ועומדת לתושבים זכות מוסרית ומעשית להתקומם כנגד רשויות המדינה שבגדו בתפקידן היינו הם רשאים לפעול באופן עצמאי, אפילו אם זה בניגוד לחוק ותוך שימוש בכוח כדי להגן על עצמם. ברם, נשאלת השאלה כיצד ניתן לממש את אותה זכות? האם להעיף בלונים חזרה על תושבי עזה? האם לייצר רקטות ולירות אותן לכיוון הרצועה? כיון שאני אדם מתון בטבעי, אני מעדיף פתרונות לא אלימים. יתר על כן, כיוון שבמדינת ישראל של היום, הבעת דעה היא מעשה מסוכן ואיני רוצה להסתכן ולהסתבך באשמת המרדה, לא אתן עצות לתושבי הרצועה. כל מה שאעשה הוא להגיד מה הייתי אני עושה במקומם.
לו הייתי תושב העוטף הייתי נשכב על כבישי הגישה לעזה יום ולילה ומונע בגופי מעבר של משאיות אספקה לשם. הייתי מפרסם על כוונתי ברשתות החברתיות ושואל תושבים אחרים לדעתם (כמובן בלי להציע להם חלילה מה לעשות) וכמובן הייתי מזמין תקשורת כדי שתסקר את האירוע. אני משוכנע שרוב תושבי ישראל, כולל רוב תומכי הליכוד ותומכי נתניהו, היו תומכים במחאה לא אלימה כזו. עכשיו דמיינו מה היה קורה אם אלפי בני אדם היו חוסמים בגופם, ברכבם ובאמצעים אחרים את דרכי האספקה לעזה הנצורה. ברור שהצבא היה מכריז על האזור כאזור צבאי סגור (בתואנה שהוא מגן עלינו האזרחים, שחלילה לא ניפגע מירי מעזה) ופועל ככל יכולתו להמשיך את האספקה בדרכים חלופיות.
אך כיוון שהצבא לא יוכל לסגור את דרכי הגישה באופן הרמטי, במוקדם או במאוחר יתעורר צורך לפנות את המפגינים בכוח וספק גדול אם מפקדי הצבא או החיילים יהיו מוכנים לבצע זאת בעצמם. גם המשטרה שתיקרא לדגל, תהסס משימוש בכוח כי הדבר האחרון שהמפכ"ל, השר לביטחון פנים וראש הממשלה זקוקים לו הוא צילומי תקריב של נשים ילדים וזקנים תושבי העוטף, חלקם אוהדי הליכוד וקורבנות של טרור פלשתיני שמבקשים לעצמם שקט ושלווה ומוצאים עצמם נגררים על האדמה באכזריות וזאת כדי לאפשר העברת אספקה לאוכלוסיית אויב, תומכת טרור. זה יעמיד בפני הממשלה והכנסת דילמה לא פשוטה.
כיוון שחסימת הכבישים תהיה באזורים נידחים סמוך לגבול, יהיה למדינה קשה להאשים את המוחים בפגיעה בסדר הציבורי והאשמתם בפגיעה בביטחון המדינה תראה נלעגת עוד יותר. גל כזה, אני מנחש, יסחוף את הציבור הישראלי וישאיר את הרשויות מבולבלות וחסרות אונים. אוקיי, תגידו, האספקה לעזה תעצר ומה יקרה אז? האמת אני לא יודע. אולי הארגונים בעזה (למרות רצונם הטבעי בשקט) יפתחו במתקפה על ישראל? אולי החמאס יסתפק בירי לכיוון כבישי הגישה כדי לעזור לצבא לגרש את המפגינים? אולי ישראל תעביר את האספקה למצרים ומשם דרך מעבר רפיח לרצועה? אולי חיל האויר יצניח מזון לאומללים בעזה ואולי העזתים יתקוממו כנגד מנהיגיהם. מה שבטוח הוא שעד שלא ננסה לא נדע.
