נתקלתי לאחרונה בתרגיל "אינטלקטואלי" מעניין של איש שמאל טיפוסי, שאמת שאינה תלויה בדבר היא כנראה אחד המכאובים הגדולים שלו. בן-נר (מעריב, 9.6.2020)
1, שואל: "למה כל אלה....שממהרים לסיפוח לא מזכירים שב-2014, חוקק "חוק מישאל-עם" שמחייב "עריכת מישאל-עם במקרה של... מהלך חד-צדדי בשטחים" ואז חוזר בן-נר למקור, דבר שיכול לעשות כל אזרח שמתעניין בנוסח החוק, ומתברר לו שטעה; התיזה שביקש לפתח, לפיה מדובר במערכת שיקולים סימטרית, אינה מחזיקה מים; אבל לא איש כבן-נר יודה בטעות. בפליק-פלאק מהיר, הוא מתקן את ההסבר והשאלה גם יחד, באמצעות הסטת הדיון מהעניין העקרוני אל תחום משאלות הלב ומסביר (ואולי מטעה במכוון) כך: "החוק שיוזמו היה יריב לוין, נועד במקור לעצור כל החלטה לוויתור על שטחים, אבל" - וכאן בא הכזב הגדול - "...מאפשר פרשנות הפוכה, שתחייב משאל לפני החלטה על העברת שטחים מממשל צבאי לסיפוח ולריבונות ישראלית".
את הדעה הפרטית המוזרה הזו, עוטף בן-נר בשפע משפטים חסרי-שחר, שאינם חלק מהחוק אבל מהווים את תרומתו הפרשנית הצנועה שלו למציאות כביכול, שאינה נמצאת בהסברים לחוק או פרוטוקולי הדיון עליו, שהתקיים בכנסת; בפשטות: אינם תואמי-מציאות.
הסיבה לחוק הייתה אכן
למנוע העברת שטחי מולדת מריבונות או שליטה ישראלית לשליטה או ריבונות זרה. את החוכמולוגיה השמאלנית הזו - תשלום בטריטוריה עבור ניירות - חווינו על בשרנו מספר פעמים רב מדי בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל. ובכל פעם "אכלנו" בגינה הרבה מאוד "קש", שילמנו מחיר דמים יקר ולא השגנו למעשה דבר.
2 לאור העובדה שאותם רעיונות הזויים ממשיכים להדריך מדינאים בדימוס לצד יורשיהם ההזויים,
נוצר צורך לאומי ואסטרטגי, להפקיעם מידי הרפתקנים פוליטיים ולהעביר את הזכות והסמכות לעסוק בכך - אם בכלל -
למוסדות הלאומיים הנבחרים ולפיקוח ציבורי מקיף. החוק המדובר לעיל, לא התכוון למנוע משלטונות המדינה לשנות את מעמדם המשפטי של שטחים בהם מחזיקה ישראל ממצב סטטוטורי שאיננו ריבונות, לריבונות מלאה, שכן המדינה אינה מפסידה בכך דבר מבחינה טריטוריאלית. לצערי, הוא גם אינו קובע שעל מדינת ישראל לפעול בהתמדה להשלמת ריבונותה על שטחי ארץ-ישראל המערבית. אני רואה בכך לקונה בחוק.
במרבית המדינות הנורמליות והמבוססות, גבולות הם נושא מקודש ועל כן מעוגן לרוב בחוקת המדינה. גבולות וכל מה שמגולם בהם, משקפים היסטוריה ואפוס לאומי ומהווים אחד ממרכיבי העוצמה החשובים ביותר של כל מדינה. הואיל ולישראל אין עדיין חוקה, בא חוק משאל העם למלא את החסר, עד אשר יעוגן הנושא באופן מלא בחוקת המדינה. כמו-כן, הואיל וסביר להניח שחוקה או שינויים בחוקה, כמקובל בעולם, יהיו חייבים באישרור על-ידי משאל עם, חקיקת חוקה לישראל, תייתר לכשתתממש את חוק משאל העם בנושא זה.
בן-נר כדרכו אינו נבהל מהעובדה שלשאלתו אין יסוד מציאותי או עובדתי. הוא גם אינו מוטרד מהעובדה שבעיני רוב הציבור, שטחי ארץ-ישראל הם רכושו הבלעדי של העם היהודי וקיומו של ממשל צבאי בשטחים אלה הוא מצב זמני. מלחמת ששת הימים, שבמסגרתה שוחררו שטחים אלה מכיבוש ירדני או מצרי, באה לתקן את תוצאותיה טריטוריאליות החלקיות של מלחמת העצמאות, בה לא הצליחה ישראל מחמת מצבה האסטרטגי והדמוגרפי להגשים את המובן מאליו. הסכמי שביתת הנשק מ-1949, הניחו בטעות, שתוך מספר שנים לא רב, יתקיים בין ישראל לשכנותיה מו"מ לשלום, שבמסגרתו יוסדרו גם נושאי הגבולות. באה המציאות וטפחה על פנינו, כפי שעשתה גם בעקבות תוכנית החלוקה 1947. הסדרת עניין הגבולות בהסכם, רחוק כיום כפי שהיה ב-15 למאי 1948; אולם בן-נר ודומיו חיים עדיין בימי הסכמתו של בן-גוריון לתוכנית החלוקה,
שנבעה כידוע מהכרה ברורה שזו לא תמנע מלחמה והמלחמה לא תמנע שינויי גבולות, כפי שאכן קרה. כיום, לאחר 72 שנים, ברור יותר מבכל עת בעבר, שמחשבות על פשרה טריטוריאלית בארץ-ישראל המערבית, אינן אלא אשליות. הוויכוח בין התנועות הלאומיות היהודית והערבית, הוכרע כבר במהלכה של בריטניה ב-11.4.1921, בהקמת "האמירות ההאשמית של עבר-הירדן".
כל השאיפות הערביות לביטוי מדיני במרחב הטריטוריאלי המנדטורי של "פלשתינה" (א"י), מגולמות במהלך חד-צדדי זה של בריטניה. השאלה שנותרה לטיפול בהסדר ישראלי ערבי כולל, היא: איזו אזרחות יקבלו ערביי ארץ ישראל, שהם כיום נטולי אזרחות, ומי מהם יתגורר כתושב בשטחים שבריבונות מדינת היהודים.
בימים "הרחוקים" ההם, נראה המצב הקיים בשטח כיום, כחיזיון בלתי-מציאותי בעליל. ככל הנראה מתוך רצון שלא להידמות לאנשים המנותקים מהמציאות, ביכרו קברניטי המדינה ד'אז להותיר סוגיות מחלוקת יסודיות, כנושאים לדיון עתידי. אולם, בינתיים הגיע העתיד והוא כבר כאן.
עתה יש לשנות דיסקט ולהתייחס להוויה הקיימת ולאופק המסתמן לקראת הדור הבא - אמצע המאה ה- 21. כל מי שמעריך עתיד זה, כאילו הוא מייצג עדיין את שלהי שנת 1949 ב"הסכם שביתת-הנשק" שאינו קיים עוד, הוא אכן הוזה.
מרבית המדינות בעולם קשרו הסכמי שלום והפרו אותם מבלי להידרש בהכרח לשאלות טריטוריאליות עקרוניות כתנאי יסודי או הכרחי להסכם. שאלות טריטוריאליות נקשרו כמעט תמיד לסוגיות של הגנה לאומית, מקורות מים, מעברים אסטרטגיים ודמוגרפיה מקומית של אזורי הגבול. כשתקיים ישראל מו"מ עם ירדן (אם זו תצליח לשרוד בהווייה הנזילה של המזרח התיכון של ימים אלה), כשתי מדינות שכנות המתכוונות לחיות בשלום זו לצד זו ללא פוליטיקה אוניברסלית ערבית, מוסלמית או אחרת, ניתן יהיה לנהל מו"מ בדומה למקובל באזורים אחרים. עם זאת, ממדי המדינות, מיקומן וצרכי הביטחון הלאומי שלהן יהיו תמיד גורם מרכזי בדיון כזה. בדיון הסדרה יסודי וארוך-טווח (אין שלום לעולם...) ימצא את מקומו גם נושא הגבולות, כשהפתרון יהיה תלוי בשאר משתני ההסדר.
מנקודת ראות זו,
חוק "שריון הריבונות הישראלית" על שטחי מולדת הוא חוק חיוני, אך איננו סימטרי. כנקודת מוצא, ויתור טריטוריאלי - אסור! אך שינוי המעמד של שטחים מוחזקים הוא חלק ממדיניות החוץ השוטפת. את חוק השיריוּן יש להגדיר כחוק יסוד ולהבטיח שישולב בכל נוסח של חוקה ישראלית לכשיטופל הנושא. 