אבי שנהג לסייר במסגרת עבודתו בבתי כלא, אמר לי פעם, שאם יכבו את האור ויחליפו בין האסירים לסוהרים, ספק אם מישהו יבחין בהבדל. נזכרתי בשבוע שעבר בסיפור הזה כשצפיתי בכתבה על שביתת העובדות הסוציאליות. אני תומך במאבקן של "העובדות" אך תמיד מרגיש חוסר נוחות למשמע התואר "סוציאלית". האם לא ניתן למצוא להן שם עברי ראוי כגון פקידת רווחה או משהו דומה? אלא שהשם העברי לא תופס, אולי משום שאין כל קשר בין העיסוק בעבודה סוציאלית לבין חיי רווחה, והרווחה העיקרית שהמקצוע הזה מציע לעוסקים בו היא אנחת רווחה כשיום העבודה נגמר. לעומת זאת הביטויים עובד סוציאלי ומקרה סוציאלי קרובים כל כך זה לזה שאם נכבה את האור ונחליף ביניהם באמת נתקשה להבחין בהבדל. מכול מקום, הפגנת העובדות הסוציאליות זכתה הפעם לסיקור נרחב.
בשיאה של ההפגנה, אחת המפגינות, סטודנטית לעבודה סוציאלית, טיפסה על פסל המנורה, מסמלי המדינה, הורידה את חולצתה וחשפה את שדיה בפני הקהל. האירוע הנ"ל עורר לא רק סערה בביצה המקומית אלא גם מחלוקת בין הפרשנים. חלק טענו שהמפגינה פשוט ניסתה לעורר תשומת לב להפגנה שלא זכתה להתעניינות עד לאותו הרגע. אחרים ראו בה ממשיכת דרכן של מפגינות אחרות בעירום בארץ ובעולם שזכו לתהילת עולם, וישנם כאלו שגרסו שבחשיפת השדיים ביקשה המפגינה להדגיש את נשיותה והיותה חלק ממגדר מופלה לרעה בחברה שלנו. לי, לעומת זאת, נראה שהמסר העיקרי שהמפגינה העבירה הוא שהיא וחברותיה "הסוציאליות", איבדו סבלנות ואמון במוסדות השלטון, שאינן מכבדות יותר את כללי המשחק ומוכנות לצעדים "קיצוניים" כגון לטפס על פסלים או להתפשט. במילים אחרות, המסר העיקרי של מנהיגות המחאה היה שהן רוצות להרגיז ולעשות דווקא.
התערטלות בהפגנות אינה תופעה חדשה גם אצלנו. אפילו בתקופת פרעות החרדים בנעורי, חלק מההפגנות בירושלים היו מסתיימות כשנשים צעירות הרימו חולצה וחלצו שדיים מול בני ישיבות שמצידם כיסו את עיניהם בידיהם (חלקית) כדי לא לחזות בתועבה. כך התקיים שיתוף פעולה יפה בין נערות שהתהדרו בחזה נאה, אומץ לב והגנה על ערכים ליבראליים, לבין בני ישיבה שהרגו את עצמם באוהלה של תורה והקפידו שלא להפסיד אף הפגנה. במבט אחורה, החשיפה למעשי פריצות בכלל ומראה השדיים החשופים בפרט לא באמת פגע בבני הישיבות והם בגרו סיימו את לימודיהם והפכו לאנשים בריאים בנפשם ומועילים בחברה. ייתכן אף שמראה השדיים החשופים שנצרב בזיכרונם בנעוריהם הועיל במשהו כאשר בבגרותם קיימו את מצוות פרו ורבו עם נשותיהם הצנועות והחוקיות.
לא הייתי נדרש לאותה מפגינה, לולא הבחנתי ששדיה של המפגינה פוקסלו בכל אמצעי התקשורת.למרות מאמצי, לא מצאתי אפילו אמצעי תקשורת אחד שפרסם תמונה לא מצונזרת. במילים אחרות, למרות שהתקשורת היללה את אומץ ליבה של המפגינה, קשרה לה כתרים, תיארה אותה כגיבורה פמיניסטית והגנה על זכותה להפגין בעירום. למרות שאותה גברת פשטה את חולצתה מתוך כוונה להיראות, להיחשף ואולי להתפרסם, התקשורת כולה התגייסה מבלי שבכלל התבקשה, להסתיר את שדיה ולהגן על תומתה כאילו שמראה גופה העירום למחצה הוא באמת מעשה תועבה שיש להסתירו.
כללי מוסר זה אולי המקום להזכיר שכולנו נולדנו ערומים, שאין שום דבר לא טבעי בגוף עירום ואין בו שום דבר מכוער, פסול או טמא. לכולנו יש גוף ערום מתחת לבגדים וכולנו יודעים כיצד גוף ערום נראה, ולכן קיים קורטוב של צביעות בהבעת זעזוע ממראה אדם עירום. רובנו מאחלים לעצמנו גוף יפה וחלק גדול מאיתנו מקדיש זמן ומאמץ כבירים לטיפוח הגוף כדי להיראות טוב בעיני עצמנו ובעיני אחרים. מיליונים עוברים ניתוחים פלסטיים כדי לתקן איברים שאינם מושלמים בעיניהם. כולנו מציגים את עצמנו ואת גופנו הלבוש לראווה, יום יום מתוך הבנה שאנשים אחרים מביטים בנו, שופטים את מראנו ומתייגים אותנו מבחינה גופנית.
כל תעשיית האופנה בנויה על העיקרון של מכסה טפח ומגלה טפחיים. רבים מאיתנו שמאושרים ממראה גופם גאים בו, שמחים להיחשף ולהציג אותו לראווה ואכן, לגוף האנושי מראה מרהיב. בצמיחתו, בבגרותו וגם בקמילתו. אומנים בכל הדורות נשבו ביופיו של הגוף האנושי וביטאו את היופי הזה בציור, בצילום ובתנועה. מי מאיתנו לא נהנה להביט במחשוף עמוק, ברגליים ארוכות, בפנים יפות, בשרירי בטן בולטים, בבטן שטוחה או בישבן חמוד גם אם נאסר עלינו לדבר על כך. כמעט כולנו ביקרנו בהזדמנות זו אחרת באתרי אינטרנט שמציגים דוגמניות מעורטלות או דפדפנו במגזין הישר אל דף האמצע שמציג נשים ערומות. אז מה ההתרגשות הגדולה מבחורה שמורידה את החולצה?
נכון, בחברה ובתרבות שלנו עירום במרחב הציבורי נחשב לדבר לא מקובל ואפילו ראוי לגינוי והיהדות מטיפה לצנעת הגוף. שנים של חינוך מרתיעים אותנו מלהסיר את בגדינו ולחשוף את גופנו לפני אנשים זרים אפילו בני אותו מגדר ואפילו כשהדבר נדרש. עם זאת רוב תושבי המדינה אינם דתיים ואינם רואים באדם עירום משהו חריג, מאיים או מתועב. יתרה מזאת כי מי שרחץ פעם בעירום מבין כמה הדבר נעים וכמה כללי המוסר של החברה כובלים אותנו, מונעים מאיתנו הנאות פשוטות ומסבכות את החיים שלא לצורך. באחד הטיולים האחרונים שלי בחו"ל הגעתי לחוף ים בו שיחקו יחד בכדור סבתא אימא וילדה כולן ערומות, משוחררות ומאושרות. אינני זוכר הרבה מראות יפים מזה. לא, זה לא היה חוף מרוחק ונידח, היו בו עוד מאות בני אדם, חלקם לבושים וחלקם לא. למרבית המזל לא היה שם אף חבר כנסת מישראל שיביע זעזוע, רק אזרח ישראלי שנתקף בקנאה על כך שאינו מסוגל להסיר את כבלי החינוך שקיבל ולהתפשט כמוהן.
דמותה של המפגינה ניצבת בראש הפסל ומניפה את ידה אל השמים אכן הייתה מרשימה ועוררה אצלי שאלות. למשל את אותן שאלות שמעוררת בי רותם סלע כשאני צופה בפרסומת של מזגני טורנדו. נחמד להביט בה, אבל איך בדיוק היא קשורה לעניין? האם העובדה שרותם סלע אישה יפה ונחמדה היא סיבה טובה מספיק כדי להקשיב לעצותיה בנושא מזגנים? האם היותה של המפגינה בעלת יכולות טיפוס ואישיות נועזת מכשירה אותה להוביל את המאבק הפרופסיונאלי? האם שדיה החשופים הם שישכנעו את המעסיקים להתגמש במשא-ומתן על שיפור תנאי השכר של אותן עובדות ובכלל האם זה שאתה עירום אומר שאתה צודק?
ערפול מוסרי האשליה שבאמצעות חשיפת שדיה היא מזעזעת את המערכת, מאיימת על המעסיקים ומענישה את הרשויות היא ילדותית ומגוחכת. הפגנה בעירום נראית רלוונטית, מוצדקת ומועילה אם המחאה עוסקת בקוד לבוש, בכפייה דתית או אפילו בדרישה ל"תוספת ביגוד" אבל מה למאבקי שכר מוצדקים ככל שיהיו ולמיצג עירום? עם זאת, גם אלו שמסתייגים מהתנהגותה של המפגינה יודו שבהתנהגותה לא היה שמץ של זדון, אלימות, או זלזול מכוון בקודשי ישראל. לכול היותר ניתן היה לזהות אכזבה ותסכול. להפך, היא נתפסה בעדשת המצלמה, יושבת עירומה על דגם המנורה כשדגל ישראל תלוי לצידה. לפחות לטעמי, מעולם לא זכתה מנורת שבעת הקנים שליד הכנסת לפרסומת חיובית יותר מתמונה זו.
מבוגר אחראי היה מתייחס לאירוע בסלחנות, אולי כמשובת נעורים, מבקש מהמפגינה לרדת מהפסל כדי לא ליפול ולהיפצע וכדי שלא לפגוע בפסל. במקום זאת שמענו קריאות אמוק של כמה נבחרי ציבור ובראשם האיש שיושב בראש בית המחוקקים שלנו מר יריב לוין שבחמת זעם צדקנית האשים את הנערה "בביזוי סמלי המדינה" עבירה שעונשה עד 3 שנות מאסר לפי "חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה" תש"ט-1949. יריב לוין נראה לצופה מבחוץ אדם ישר, שקול ונעים הליכות ולכן דבריו היו, בעיני, כה מפתיעים מדאיגים ומעוררי חלחלה. גם אם לעולם לא אוכל לחדור לנבחי נפשו ולהבין באופן מלא את מה שמתרחש במוחו, נראה לי שמשמשים שם בערבוביה ערפול מוסרי, דעות קדומות וצדקנות מבחילה.
נראה שבעיני מר לוין מטרת "חוק הדגל" היא לא לייצר תחושת הזדהות ושותפות עם המדינה ולעודד גאווה לאומית, אלא לרדוף ולהעניש כל מי שחושב ומתנהג אחרת ממנו. חפצים שמשמשים כסמלי המדינה הפכו בידיו לתשמישי קדושה. אם לא נישמר מפני יריב לוין ודומיו, לא ירחק היום שיהיה אסור לזרוק דגל בלוי לפח, יאסר עלינו לשרוף במנגל ניירות שמתנוסס עליהם סמל המדינה או לשיר את ההמנון עם בגדים לא צנועים. נפשו הרגישה כל כך אינה יכולה להכיל את החיבור בין מנורה ששימשה בזמנו כוהנים בבית המקדש ושדי אישה. כל גופו זועק, חילול הקודש, צלם בהיכל. בתוך ראשו נשמעות צפירות עולות ויורדות, יורדות ועולות עד שהולך לו הפיוז. את התוצר הסופי שמענו והתחלחלנו.
הערה לסיום: קיים לא רק דמיון אלא גם חוט מקשר בין ההתחסדות של התקשורת ובין הצדקנות של הפוליטיקאים. הקשר הזה אינו מפתיע ואולי גם לא מיקרי שכן בישראל קיימת דלת מסתובבת שמצידה האחד נדחפים עיתונאים ומצידה האחר מגיחים מנהיגים פוליטיים. שני הצדדים, התקשורת והפוליטיקאים, מבטלים ערכים חילוניים בפני ערכים דתיים ושניהם מחבקים נשים אבל בחיבוק דוב. וזה מחזיר אותי לסיפור של אבי. אם נעצום לרגע את העיניים ונחליף בין היחס של העיתונות למפגינה מהמנורה ליחס של יריב לוין ההבדלים לא באמת גדולים.
