חשבון הסתברות פשוט (בהנחה שכמעט אלפיים איש נדבקים ביום ואוכלוסיית ישראל מונה 10 מיליון נפש), מראה לנו שהסיכוי של כל אחד מאתנו להידבק בקורונה, הוא פחות או יותר אחוז אחד ל-50 ימים... כלומר, חמישית פרומיל ליום.
כלומר, בערך, כל חודש שחולף ואנו לא נדבקים, הסיכוי של הקורונה להדביק אותנו, היה חצי אחוז, אבל הוא פספס את זה. אבל לא נורא, יש לו עוד חודש לנסות. אם המצב יימשך לאורך שנה, אזי הסיכוי הכללי שלנו להידבק בקורונה יעמוד על 6 אחוזים.
כמובן שמתוך הסיכוי הסביר הזה, יש להוריד את הסיכוי שלנו למות תוך שנה ממשהו אחר (וזה כמובן משתנה מאדם לאדם, לפי הגיל, מצב בריאותו והסיכונים שהוא נוטל בחייו) ואז הדבר לא יכול להתממש...
אומרים אם לא תמות מזה, אז תמות ממשהו אחר... ויש על זה בדיחה: איש אחד הלך לרופא והלה בישר לו, שיש לו מחלת לב קשה, ותוך שנה הוא עתיד למות מזה. "אתה בטוח"? שואל האיש, "החבר שלי גם הלך לקרדיולוג שאמר שלבו במצב אנוש, ובסוף הוא מת מסרטן".
"אל תדאג", עונה לו הרופא, "אצלי אתה תמות מהלב"!
מי שחושש עכשיו ממוות ונכנס לחרדות, כדאי שיידע שהמוות אינו סוף הדרך. אותי מצחיקים אנשים, גם כאלה שאני יודע שהם ממש חכמים, שחושבים שהמוות זה הסוף. בדיוק כמו שתינוק, כשנולד, בטוח שברגע לידתו נוצר כל העולם סביבו וזאת ההתחלה. ככה ברגע המוות, רק נדמה לנו שזה הסוף. יש מישהו אחראי, ששם לחיינו סוף. כלומר, הסוף שלנו, מדומה בדיוק כמו ההתחלה שלנו. זה רק שינוי תודעתי. בדיוק כמו שהמוח שלנו הוא מחשב, אבל מי שמפעיל את התוכנה שלו, נמצא מחוץ לנו. כך גם המוות, הוא משהו פיסי, זמני, ואינו קיים במציאות האולטימטיבית של הנצח.
