זה היה אמור להיות יום שמח במיוחד, בו האיש המושמץ ביותר במדינת ישראל מיום הקמתה, חותם על הסכם שלום עם מדינה ערבית. זה היה אמור להיות היום המרגש ביותר, פסגת מאוויו של מנהיג, האיש שכונה הדיקטטור, ארדואן, גזען, פאשיסט, מוסוליני, היטלר, זולל ערבים להכעיס, חתם על הסכם שלום עם מדינה ערבית. זה היה אמור להיות היום בו האיש הזה נישא על-כנפי משק ההיסטוריה, האיש מהימין המגשים את חלום השמאל. זה היה אמור להיות היום בו המילים: ימין קיצוני, סהרורי, משיחי, מרכינות ראשן בכלימה. אבל זה לא קרה וככל הנראה לא יקרה.
בכל הקשור לשם, בנימין נתניהו, נחצה מזמן כל קו היגיון. נחצה כל קו שפיות, נחצה כל קו רציונאליות. בנימין נתניהו הוא שחור או לבן, טמא או טהור, אסור או מותר, שנוא או אהוב, לעמוד הקלון או לפנתאון הלאומי. על כן המהלך המדיני שרקח בנימין נתניהו בלבל את השונאים המקצועיים ואת האוהבים המקצועיים. בעוד בשמאל מברכים על ההסכם בשפה רפה, נבוכה משהו, חמצמצה. בימין זועפים, זועמים, מאיימים ובעיקר חוששים. יש להם סיבה טוב לחשוש, היה להם כבר ימין חזק אחד שגירש יהודים מביתם והשליך בלי למצמץ את האין אידאולוגיה שלו למחסן הגרוטאות של ההיסטוריה. החשש המקנן הוא האם בנימין נתניהו ילך בדרכו של אריאל שרון. כגודל החקירה גודל העקירה, זוכרים?
כך מוצא עצמו בנימין נתניהו נתון בצבת בלתי אפשרית. אין ריבונות, אין חאן אל אחמר, יש טילים, יש איומים קבועים, יש שלום עם מדינה ערבית, השמאל וכת 'רק לא ביבי' לא ישנאו אותו פחות. הימין וכת 'רק ביבי', לא יאהבו אותו יותר. ואחרי הכל במהות, ככל הנראה, גמלה החלטה בליבו של בנימין נתניהו, ברצונו לקבע עצמו כחלק מהמורשת שיותיר בבא העת אחריו, כמדינאי עולמי, האיש שדלתות מנהיגי העולם פתוחות בפניו, שאוזניי המנהיגים כרויות לעצותיו, לבקשותיו, לתוכניותיו. לא כפוליטיקאי שהבטיח ושוב הבטיח ושוב הבטיח אך לא הבטיח לקיים. שהוביל, ברצונו או שלא ברצונו, לשסעים כואבים בעם, לפלגנות, לרוח רעה המסרבת להתאדות מהחברה הישראלית. שהשיח האלים ותיקי האלפים יאפילו על מורשתו כמדינאי. בנימין נתניהו בחר. בחר שלא לבצע מהלכים אשר ברמה הלאומית נדרשים על-ידי בוחריו ואף הבטיח לקיימם. כמו הריבונות, כמו מלחמת עזה הראשונה או מלחמת לבנון השלישית.
בנימין נתניהו, על-אף החטוטרת המשפטית שאינה יורדת מגיוו, על-אף מטחי האכזבה והאיומים שחטף, חוטף, ויחטוף מבוחריו, על-אף שהקריב את הריבונות למען חתימת הסכם שלום עם מדינה ערבית, על-אף שחאן אל אחמר לא פונתה, בחר למצב עצמו כמדינאי עולמי ולא כפוליטיקאי מקומי המושמץ, מוקע ומבוזה בקרב רבים מהציבור בישראל שנקעה נפשו מהעיסוק האובססיבי בו.
בנימין נתניהו יודע גם יודע, אם יתקיימו בחירות, עתידו הפוליטי אינו מובטח. בלוק הימין התפרק, המצב הכלכלי לצד הטיפול במגפת הקורונה עמעמו את הקסם, ניהול משפטו שלושה ימים בשבוע לא יאפשר ניהול מדינה מרכבת ומאתגרת. בנימין נתניהו בחר, זה הזמן להתחיל לסכם, לכתוב את המורשת, מדינאי ולא פוליטיקאי.
