החלטת בית המשפט הקובעת שלמען "חופש הביטוי" צריך למנוע מן המותקף להגיב, כי בכך הוא פוגע כביכול ב"חופש ההפגנה", היא החלטה חד-צדדית הזויה של מערכת שיפוט דיקטטורית ומוטה קיצונית לצד שמאל. השופטת צוותה על יאיר נתניהו למחוק את פרטי "מנהיגי המחאה" כפי שהיא קוראת להם, כדי שרק להם תהיה זכות ההפגנה, ואילו למותקפים לא תהיה זכות ההגנה. זאת איננה שפיטה, זהו פיגוע משפטי, קריקטורה של משפט המעניק חסינות רק לצד אחד במפה הפוליטית - למתקיפים, למשסים, למבזים לא רק את ראש הממשלה ומשפחתו, אלא גם את הציבור של שני מיליון איש שבחרו בו במישרין בפתקה בקלפי האומרת "ליכוד - בראשות בנימין נתניהו", או בעקיפין בעד רשימות הבלוק שלו, וחבריו לדיעה ב"מינה" של בנט ושקד. גם בוחרי ליברמן נפגעים מהחלטה זאת הלקוחה ישר ממסיבת "הכובען המשוגע" ב"עליסה בארץ הפלאות".
זאת איננה דמוקרטיה, אלא דיקטטורה של הרשות השופטת המושפעת מהלך הרוח של בג"ץ, של הפרקליטות שהגישה כתב אישום חסר כל בסיס משפטי, ושל העיתונות הרתומה לעגלה של השמאל הקיצוני. אך הפעם עברה השופטת את כל הקווים האדומים של משפט צדק. היא התיצבה בגלוי לטובת צד אחד של "המוחים" (על מה?). בדיון היא קובעת שאסור להטריד חו"ח את "מנהיגי המחאה". דהיינו, רק להם הזכות שמורה להטריד את ראש הממשלה ובאי ביתו. מאין החשיבה החוקתית המקורית כל כך?
ספק אם השופטת לקחה בחשבון שאם זכות ההפגנה היא "קדושה", כך גם הזכות להפגין נגד המפגינים היא קדושה באותה מידה, וכי אין ל"מנהיגי" המחאה שרשמו עצמם כעמותה כדי לקבל מימון להפגנותיהם שום פריבילגיה עדיפה על מפגיני מכבי תל אביב או בית"ר ירושלים, שגם להם זכות הצעקה והזעקה כנגד יריביהם הפוליטיים מן השמאל. כל ההבדל בין שתי הקבוצות הוא רק בכך כי "המנהיגים", שהשופטת נוטה להם חסד, מאורגנים כעמותות הנתמכות על-ידי השמאל במערכת המשפט ועל-ידי קרנות, בחלקן זרות, בעוד אוהדי הכדורגל אינם מקבלים כל מימון וגם להם יש דעות מגובשות בפוליטיקה וערכים יהודיים וציוניים.
האם אומנם השופטת חשבה עד הסוף לפני שהחליטה לתת חסינות למפגינים הנצחיים שאחרי שנתיים מול ביתו של מנדלבליט קבלו את כניעתו והוגש כתב האישום? ואולי צדקה כמו "מלכת הלבבות" ב"עליסה בארץ הפלאות" של לואיס קרול, שבזעמה המתמיד הורתה על עריפת ראשו של כל מי שאינו מוצא חן בעיני הוד מעלתה?! ואולי השוואה נוספת היא עם ספרו של ג'ורג' אורוול הבריטי "1984". זהו רומן פוליטי בידיוני בדבר הדיקטטורה שתשלוט בעתיד בזכות התעמולה הכוזבת המופצת בעזרת "השיח החדש" - Newspeak, המזייפת ומסלפת את המובן הפשוט של המילים.
אורוול הושפע ממה שראה במלחמת האזרחים בספרד אליה התנדב, מהרב-שיח השקרי שהפיצה המפלגה הקומוניסטית, ומשם הביא את סיסמאות הדיקטטורה לפיהן "מלחמה היא שלום"; "חרות היא עבדות"; "בורות היא כח". באותה רוח פועלים השמאלנים שלנו בהפגנות הפוליטיות הבלתי נגמרות שלהם. הם כביכול, לפי לשון הכרזות שלהם, בעד דמוקרטיה ונגד "הדיקטטורה" כביכול של נתניהו. אך מי שהוא נגד הדמוקרטיה אלה המפגינים עצמם, משום שהם פועלים לא בתום-לב אלא בזדון נגד הדמוקרטיה האמיתית הפרלמנטרית שלנו המבוססת על בחירות, כאשר הקלפי קובע אילו מפלגות ירכיבו קואליציה ומי ינהיג אותה.
בעוד העצמאים מפגינים כדי להתפרנס, אנשי ההפגנות המתמשכות מפגינים כדי לסכל את הצבעת העם שהצביע "נתניהו", כשכל מטרתם היא הפלת השלטון החוקי על-ידי ביצוע הפיכה אנטי-דמוקרטית, בזכות האלימות הצעקנית של מיעוט קטן-שבקטן. למעשה מדובר ב-Putsch - פוטש אמיתי - ניסיון להפיכה אנטי-דמוקרטי המתעלם מרצונו של העם ורוצה לקבוע מכח האלימות הכוחנית בלבד את רצונו.
לפיכך, ההפגנות היום-יומיות שאנו עדים להן הן לא קדושות ולא מקודשות. זהו נסיון להפיכה נגד סדרי השלטון, תוך זלזול בקולותיהם של האזרחים. השופטת בירושלים עשתה עוול עצום גם למדינה, כאשר קידשה את זכות ההפגנה נגד ראש ממשלה נבחר, אך שללה ממנו ומחבריו את זכות ההפגנה שכנגד. היא למעשה סתמה את פיותיהם של מיליוני האזרחים הציונים בארץ שזה עתה הצביעו שלוש פעמים בעד נתניהו, ורואים בעיניים משתאות איך מערכת המשפט מסייעת לחוליגנים מרחביה. אכן - "1984" איננו רומן בדיוני. העלילה מתרחשת כאן ועכשיו. יש הפגנות של טרור פוליטי ויש מערכת אכיפת חוק התומכת בטרור הזה.
