הפגישה: אני עומד על אי-תנועה, בכביש רחב ידיים שבאמצע שום מקום. אני לבד ואין לי מושג איך הגעתי לכאן ומה אני עושה פה. יש פה רעש מטורף, רעש מחריש אוזניים. הרעש חודר לעצמותי ומרסק אותי. לא מפסיק לשנייה, רעש משתק. אנ'לא יכול לזוז, הרגליים שלי דבוקות לרצפה. מאות מכוניות עוברות אותי ואף אחת לא עוצרת או אפילו מאטה. לאנשים שבמכוניות אין פנים ואין להם רחמים. פחד אלוהים. כבר חצי שעה שאני לא מצליח לעבור. אני מת לפיפי. יש לי לחץ עצום בבטן. אני לא יכול להתאפק יותר, עוד רגע אני מתפוצץ ועושה במכנסיים. אני עושה צעד קטן קדימה אבל אופנוען, עולה לי על הרגל ואני נסוג בבהלה.
מכוניות שורקות סנטימטרים ממני, נוסעות במהירות מטורפת, אני מתכווץ במקומי. גלגלים עולים לי על הבטן ואז מטפסים לצוואר ואני נופל בהילוך איטי. הרגע נמתח כמו מסטיק, נפרש לתמונות בודדות, אני קורס נ-ו-פ-ל ל-א-ט, ל-א-ט. מכונית נוסעת היישר לעברי ועולה עלי, אין לי לאן לברוח. אני מזיע אבל אין בי פחד. רק הבנה שאני הולך למות, שאין סיכוי שאצליח לצאת מפה. לתדהמתי המכונית עוברת מעלי ואני קם, בנס לא נפגעתי, אבל בזווית העין אני מבחין במשאית שמגיחה לכיווני ודוהרת לעברי.
אני אבוד, עוצם עיניים ומחכה למכה. אבל שוב היא לא מגיעה. אני מקבל החלטה לדבוק בחיים ולהתקדם עם עיניים עצומות. שוב הזמן עמד מלכת, קפא במקום. אני הולך והולך באפלה עד שאני נתקל במעקה ופוקח עיניים. פתאום אני מבחין ברוני. הוא לבוש בחולצה הלבנה שלו, הולך על המדרכה מולי, נינוח, מנופף לי בחביבות. כן רוני של הפרויקט. מרוב התרגשות יורדים לי המים. רוני מרים את ידו וכול המכוניות נעצרות בחריקה, אני מדדה לעברו. בדרך אליו אני חולף על פני שלט גדול "ישראל שלי" ואז אני נזכר, אני בבית. תחושת הקלה ממלאת אותי. שלום רוני אני אומר ותודה שבאת להציל אותי ואותנו.
למרות ששבענו אכזבות ומרורים, היה שווה לחכות. סוף-סוף זכינו לאיש הנכון במקום הנכון. פרופסור גמזו כאילו נולד לתפקיד, הוא החליק בטבעיות לתוך כורסת הפרויקטור מרגיש בנוח כמו דג במים, מתאים לתפקיד כמו הנעל לרגלה של סינדרלה. במשך יום או יומיים שלמים קרה דבר בלתי יאומן, גל של אמון ציבורי שטף את המדינה. אבל כידוע, לכול דבר טוב יש סוף.
הישיבה שעה 8 בבוקר, מסביב לשולחן העגול כבר יושבים המומחים. כולם מוחות מבריקים בתחום רפואת הציבור, לוחמה במגיפות, אפידמיולוגים ואנשי סיירת מטכ"ל. אנשים שראו ועשו כמעט הכל. מאות שנים מצטברות של ניסיון ואחריות ואפילו לא גרם של ציניות. רוני נכנס לחדר עם מבט רציני ועם חולצה צחורה, ופותח את הישיבה. אני מבקש שאף מילה לא תדלוף החוצה, הוא דורש, אנחנו עוסקים בדיני נפשות ואסור שהציבור הרחב ייחשף למידע הזה. בבקשה ס'. נציג המוסד הוא ראשון הדוברים ומציג דוח סודי.
"כידוע רוב ההדבקה בקורונה קורית במרחבים סגורים וממוזגים", ס' מסביר. עם זאת קיים חשש להידבקות גם בשטחים פתוחים ולכן התקנות מחייבות לחבוש מסכה גם בשטח פתוח וקיימת אכיפה מחמירה של התקנות הללו מצד המשטרה והרשויות המקומיות". "לאחרונה התקיים בישראל ניסוי סודי רחב ממדים וראשון מסוגו בארץ ואולי בעולם". עשרות אלפי אזרחים ללא תסמינים חשודים התנדבו להצטופף בשטח קטן, רחבת כיכר רבין, למשך מספר שעות, במטרה לבחון את השאלה הקריטית: האם נגיף הקורונה מדבק בשטחים פתוחים או לא.
במחקרי המשך שאנחנו עורכים, נדחסים מדי יום מאות ולפעמים אלפי מתנדבים בסביבת רחוב בלפור בירושלים כדי לבחון את הסכנה בחשיפה ארוכת טווח. כולנו חייבים תודה לאותם אזרחים שבחרו להיכנס מתחת לאלונקה ולהסתכן במחלה קשה. האזרחים שהתנדבו למחקר הם מלח הארץ הזו ומרכיבים מדגם מיצג וחתך מדויק של תושבי תל אביב ופרבריה. כמו רוב הישראלים, המשתתפים בניסוי, גם הם חבשו מסכה כשהיא מכסה רק חלק מפניהם ורק חלק מהזמן, וחלק גדול מהם התקרבו תוך שהם מדברים וצועקים זה על זה בעת ובעונה אחת, מצב שנועד ליצור תנאים להעברה טיפתית יעילה. אנחנו בדקנו באמצעות מחשבי המוסד ואיכוני השב"כ את סכנת ההידבקות. חלף למעלה מחודש מאז שהחל המחקר ולא הבחנו בשום התפרצות חריגה. כמעט אף אחד ממתנגדי נתניהו לא נדבק בנגיף. הנגיף לא עובר אצלם.
רוני קוטע את השתיקה שמשתררת בחדר. אתם בטוחים בנתונים? יש לזה משמעות עצומה. אם מה שהצגת לנו נכון לא צריך מסכות במרחב הציבורי, אפשר להוריד, זו בשורה נפלאה לציבור שלנו. דעות מסביב לשולחן חלוקות, הרוחות סוערות והטונים עולים. בסופו רוני מכריע שיתקיים דיון נוסף בעוד חודש. בינתיים רוני מבקש להוציא הודעה שהציבור מתבקש להקפיד על עטית מסכות ברחוב.
החלום פרופ' גמזו לא מבזבז דקה. בבוקר הוא מתראיין לרדיו, בצהריים לטלוויזיה ובלילה הוא עושה ביקורי בית במאמץ לרכוש את אמונם של אנשים פשוטים כמוני. רוני אפילו לא נמנע מלהיכנס לחדר המיטות ומגיע היישר אלי לחלום של 2 בבוקר. "האיש עם הילד בעיניים" נראה רענן כאילו התעורר הרגע ואני מרגיש לחוץ כמו מי שבילה את הלילה בתוך טוסטר. יש לי המון מה להגיד לרוני אבל אני מודע לכך שהוא אדם עסוק אז אני ניגש ישר לעניין.
אפשר להוריד את התחלואה לחצי תוך שבועיים...
רוני מביט בי במבט מופתע.
בלי שהמשק כמעט יפגע...
איך?
וזה אפילו לא יקר.., אני לא עונה ומייצר קצת מתח לקראת הפאנץ'.
תגיע לעניין, יש לי עוד הרבה ביקורים הלילה.
תראה רוני, כמעט חצי מהחולים מגיעים מפחות מ-10 ישובים של חרדים וערבים וכמה שכונות חרדיות בערים מעורבות ..
נו אז?
מה אז? אז אפשר להטיל סגר על מוקדי התחלואה?
סגר נושם?
לא, סגר ממש. שבועיים בלי לצאת בכלל מהבית, תפילה רק במרפסות, קבלת אספקה כשרה הביתה. בדיקות של כל האוכלוסייה.
זה בלתי אפשרי, רוני נאנח.
מדוע לא?
מאלף סיבות.
תן לי אחת.
זה לא יעבור בממשלה.
אולי אתה טועה, הצעת להם?
גם אם כן, בג"ץ יפסול את זה.
ואם בג"ץ בכול זאת יאשר?
אז הדתיים לא יקבלו את זה וילכו עם גנץ.
אני רוצה לשאול את רוני, מה לך ולכול הפוליטיקה הזו אבל מהסס.
רוני מנצל את הסח הדעת שלי, מציץ בשעונו, להפתעתי במקום מחוגים או ספרות כתוב עליו "זמן לזוז" רוני מהנהן. תודה שהקשבת לי", רוני אומר ונעלם.
הראיון לדני קושמרו, כמו לתמנון, יש 8 זרועות ובהן הוא אוחז במרואייניו ולא מרפה עד שאלו נכנעים. כל אחה"צ דני התכונן לראיון עם הפרויקטור, בבוקר עוזריו העבירו לו שאלות והוא תיקן ושינה את הניסוחים עד שהיה מרוצה. עכשיו הוא ישב על כיסא המראיין וניהל את השיחה.
שלום לפרופסור גמזו וברכות על תפקידך החדש. כל עם ישראל מאחל לך הצלחה.
- תודה, דני.
פרופ' גמזו, אתה קיבלת את התפקיד, אחרי שכבר הוצע לכמה אנשים ואף אחד מהם לא הסכים. אתה לא נעלב להיות ברירת מחדל.
- לא.
אתה מבין שאין לך באמת סמכויות, שהמנכ"ל ושר הבריאות וראש הממשלה מקבלים את כל ההחלטות ואתה בעצם מעין בובה. אתה נעלב שאני קורא לך בובה?
- לא בכלל לא, אני קורא לבת שלי בובה ובעיניה זו מחמאה.
לא סתם בובה, "בובה של ביבי" משת"פ של נאשם בפלילים, אתה עוזר לו להתחמק מאימת הדין.
- מה אתה מציע דני, להשאיר את התפקיד ריק? ושאנשים ימותו עד שנתניהו יפרוש?
אומרים עליך שאתה חלש, מפחד להתעסק עם דרעי וגפני.
- אני חרד לחרדים, לא מהחרדים.
לפחות יש לנו כותרת (מחרידה), דני אומר לעצמו, ובאוזניה מישהו צועק לו "תתחיל ללחוץ אתה מראיין כמו כוסית". דני ממשיך.
פרופ' גמזו, מאז נכנסת לתפקיד אין עליה במספר החולים אבל גם אין ירידה ואין שום שינוי במדיניות. במשרד הבריאות אומרים שאתה פשוט לא מורגש, אין לך רעיונות חדשים, בישיבות אתה בקושי מדבר, מפחד לקבל החלטות...
- אני כן מדבר, רוני עונה ברכות, אבל גם מקשיב. נכון שאני לא מחליט לבד, אני מנהל צוות, אני שומע את כל הדעות לפני שאני מחליט, פרויקטור הוא לא דיקטטור.
דני מעלה הילוך, בתי החולים קורסים, מה אתה מתכוון לעשות?
- ביקרתי היום באיכילוב ואתמול בתל השומר, הם עובדים קשה, ועושים עבודת קודש ובשום אופן לא קורסים. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות להם, אנחנו מחפשים איך לעזור להם ונעשה כל מה שאפשר.
הרגע הגיע, דני פותח פה וחושף חיוך עם ניבים מפותחים, זרוע אחת מתוך השמונה נעה אחורה ומלטפת את גבו של רוני וזרוע שניה מתמקמת ליד צווארו. פרופ' גמזו, אנשים מסתכלים עליך ואומרים לעצמם, תראו את איטליה וספרד וגרמניה. הם ניצחו את המגיפה, חזרו לחיות, לעבוד לטייל ומה קורה אצלנו? אנחנו מוקצים, מדינה אדומה, מוחרמת. ביפן פרויקטור שנכשל היה עושה חרקירי. נכון שאנחנו בישראל. אבל עם יד על הלב, פרופ' גמזו לא נראה לך שנכשלת, שאתה צריך לקחת אחריות לשים את המפתחות וללכת.
אולי בהמשך דני, עונה רוני, אני בתפקיד רק 5 ימים.
טוב לסיום, יש לך איזה מסר לציבור?
בעזרת השם נתגבר, נעשה ונצליח.
תודה רבה לך פרופ' גמזו שבאת לאולפן דני אומר ומסמן בידו. שני עובדי אולפן מגיחים מאחורי הקלעים, עוזרים לגמזו החיוור לקום וגוררים אותו החוצה. קושמרו מחייך לעצמו בסיפוק ומסכם עבור הצופים: עיניכם הרואות, פרופ' גמזו אולי חזר בתשובה, אבל הוא לא ענה על שאלות וגם לא היו לו תשובות.
באוזניה מישהו צועק לקושמרו "תותח אתה".
עוד יום עבודה עמוס מגיע לסופו. רוני מגיע הביתה מקפל את בגדיו בזהירות, נכנס למיטה בשקט.
