האונס הקבוצתי המזעזע באילת מצטרף למקרים אחרים של מעשי אונס, קבוצתיים או לא קבוצתיים. מדובר בפגיעה בלתי נסלחת בנערה, בגופה ובנפשה, שעלולה להפוך לצלקת אותה תישא בכל חייה הבוגרים.
זו טראומה אישית שנוגעת גם למשפחתה, חבריה וכל מעגל התמיכה העוטף אותה. ההדים התקשורתיים הנרחבים העוסקים במקרה המזעזע הזה מעידים גם על טראומה חברתית, אך זו עוסקת בעיקר במספר המעורבים באונס ופחות באחריות ובנסיבות החברתיות שמתוכן נולד מקרה נורא שכזה.
הפשע המזעזע באילת אינו מצטמצם לאנסים ולבני משפחתם. לנו כחברה יש אחריות בהפרה של האיזון החיוני כדי לשמור על מרקם הוגן, מכבד וחומל, מרקם שכמדומני, כולנו רוצים להיות חלק ממנו.
הפגיעה באישה כי היא אישה, מצטרפת למקרים נוספים של פגיעה באוכלוסיות "מוחלשות" בחברה הישראלית, בין אם מדובר בתקיפה או השפלה, פיזית או מילולית. זה יכול לבוא על-רקע מתיחות בין עדות שונות, עולים חדשים ואזרחים ותיקים, בעלי מוגבלויות, ערבים, להט"בקים ועוד...
בהתהוות אירוע שטני כזה יש צורך ברצון "יצר הרע", חוסר הערכה של האחר ("אני ואפסי עוד") וחולשת האיסור, "אובדן המעצורים". לכל אחד משלושת הפרמטרים יש מרכיב גנטי, ותיווך ביולוגי. אולם, וזו הנקודה שעליה צריך לתת את הדעת, יש גם מרכיב חברתי-משפחתי. זה המרכיב הביו סוציאלי שמסוגל, בחיזוק או הכחדה, להשפיע על תכונה או דרך התנהלות.
בארוע שבו אנו עוסקים התקיימה "חולשת האיסור", שלה אנו אחראים כ"דור ההורים". האיזון בין שלושת המרכיבים שצוינו, שאנו כמחנכים דואגים לווסת, מקדש את "מימוש העצמי" ושם אותו מעל הזכות או הרצון של האחר. ה"איסור" הזה הולך ודוהה. אנו מטפחים בדור הצעיר את החופש המוחלט, מתגאים בשתיית אלכוהול של קטינים ולפעמים אף חוטאים בשאכטות מג׳וינט משותף עם הילדים. אנו כפרטים מחלישים את דמויות הסמכות.
אובדן הסמכות שלנו כהורים והחלשת הסמכות של מחנכים, מורים ואפילו מפקדים בצבא היא הבסיס ממנו צומחים מי שיכונו בהמשך "עשבים שוטים" או "בני טובים". כחברה, החרדה הקיומית שלנו מובילה לתוקפנות כלפי האחר, תחושת עליונות של קבוצה אחת על השנייה וחולשת האיסור והגורמים המייצגים אותה: משטרה, מערכת המשפט ואפילו החוק הבינלאומי.
היכולת לראות בפריזמה רחבה את אחריות הקולקטיב היא המפתח למניעת האונס הבא. טוב יהיה אם כל הורה יקיים שיחה עם ילדיו על פרשת האונס באילת, ומערכת החינוך תקדיש לכך תשומת לב עם פתיחת שנת הלימודים.
