לא תשכח

כְּלָלֵי הִתְנַהֲגוּת

כִּי תֶּצֵא לַמִּלְחָמָה שֶׁנִּכְפְּתָה עַל הָעָם חוּשׁ וְהַגֵּן

זָכוֹר זֹאת מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לְהֵחָלֵץ מִיָּד וּלְגּוֹנֵן

וּשְׁמוֹר עַל כְּבוֹד הָאָדָם כָּאֲשֱׁר צִוְתָּה זֹאת תּוֹרָה

זֶהוּ גָּם תְּנָאי בַּל יַעֲבוֹר לָחַיִּים בְּחֶבְרָה נְאוֹרָה

כּי בְּצַלְמוֹ וּבִדְמוּתוֹ הָאָדָם נִבְרָא

כשיֶשׁ לָאָדָם בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שֶׁיִבְדּוֹק תְּחִלָּה עַצְמוֹ

אִם הַבֶּן שֶּׁהוֹלִיד חַי לוֹ כְכֹל הָאָדָם בְּקֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹ

נִמְצָא סוֹרֵר וּמוֹרֶה יַעֲמִידֵהוּ לִדִין בִּפְנֵי זִקְנֵי עִירוֹ

וְזֹאת לְאָחָר שֶׁאֶת הָרָע אֲשֶר בְּבֵיתוֹ יְמָהֵר לְבַעֲרוֹ

וְלֹא לִפְנֵי שֶׁהִתְרָה בִּבְנו וְהִזְהִירוֹ

עַל זֶה נֶאֱמַר "טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ"¹ בִּמְחִילָה

וּכְשֶׁבִּנְךָ סוֹרֵר וּמוֹרֶה צֵא וחַפֵּשׂ בְּךָ וּבְכֶלֶיךָ תִּחִלָּה

וַעֲשֶׂה גָּם כַּכָּתוּב וְכַמְצֻוֶּה חָנוֹך לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ²

כַּךְ הַבֶּן יְכַבֵּד אָבִיו וְאִמּוֹ וִירוֹמֵם אֶת עֶרְכָּם וְעֶרְכּוֹ

אוֹ אָז לֹא יֶחֱסַר לוֹ דָּבָר מִכֹּל צָרְכּוֹ

דין בן סורר ומורה וענשו

מיד לאחר סיום האזהרה שמזהירה התורה את האדם מישראל לבל יפגע בכבוד האישה מנשות האויב שחשק בה כי היא אישה יפה ולקחה אליו בעת שביה, כמנצח במלחמה נגד אויב מאויבי עם ישראל הרבים, הוא מוזהר, שלא לפגוע בכבודה וישמור על צלם אנוש, ועובר הכתוב מיד אל דין "בן סורר ומורה" באביו ואמו ומצוה איך לנהוג בו. לית מאן דפליג שאביו ואמו שהם נכשלו בְחִנּוּכוֹ ואוכלים פרי באושים. משום מה נראה ענין זה כעומד ברומו של עולם, כי מדובר בחנוך דור ההמשך, העתיד לקבל על עצמו חובות כדי לקבל זכויות. מכאן חשיבות לימוד התורה. במקרה זה מדובר בהפרת הַדִּבֶּר הרביעי דְּבֶּר כבוד אב ואם. שהתורה כאן מעמידה אותה ברומו של עולם. כאן מתקים גם כלל חשוב בתורה לפיו: אין עונשין אלא אם מזהירים תחלה, לכן נאמר: וְיִסְרוּ אֹתוֹ, והתרו בו בפני שני עדים (אומר רש"י) ואם אתראה זו אינה מועילה מביאים אותו בפני שלושה דַּיָנִים אך תחילה מלקין אותו על שהוא זולל וסובא בנגוד לכתוב ולמצווה: אל תהי בְּסֹבְאֵי-יַיִן בְּזֹלְלֵי בָּשָׂר לָמוֹ (משלי כג/כ) ואם כל זה לא מועיל, מטילים עליו "זִקְנֵי עִירוֹ" דהיינו בית דין עונש מיתה - עונש חמור ולדעת חכמים גם איננו מִדּתִי. למרות שמדובר בבן זה סורר ומורה ומכלה ממון אביו כדי לספק תאוותיו שהורגל בהן ואינו מגיע לכל תאותו, וכך הוא עומד בפרשת דרכים, גם רוצח ושודד את הבריות. חז"ל בְּדֹחַק עושים להצדיק ענישה זו באמרם על בן זה: ימות לפני שיספיק לרצוח בשל סיפוק תאוותיו, ואל ימות חייב, דהיינו אחרי ביצוע זועות אלו. הענישה מתבצעת בפומבי למען יראו וייראו, כי בית הדין מכריז: פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה וזה נראה כ"ענישת מנע", ענישה מוזרה ביותר כי הרי הבן לא נענש על מעשה פלילי שעשה, הוא נענש כי הוא עלול לעשות מעשה פלילי וזה איננו מקובל גם על דעת חכמינו ז"ל. גישה זו גם זרה למושגי המשפט בחברה מתוקנת. מכאן חכמינו בקשו לומר כי גזר דין כזה לא התרחש מעולם, כי התנאי כדי להעניש אם הבן בענישה כה חמורה, צריכים אביו ואמו לאמר בבית-דין בקול אחד: בְּנֶנוּ איננו שומע בְּקֹלֵנוּ (בלשון אחד) באופן שיהיה קול שני ההורים קול אחד והרי זה בלתי אפשרי, כיון שכך גם הענישה החמורה הזאת לא נתקימה מעולם, מה עוד ואי ציות לאב ולאם, מהוה מעין התרחשות יום יומית. אותו דין חל גם בעניין: השמדת עיר בישראל בגלל עבודה זרה כי שזה נאמר, הכה תכה את ישבי העיר ההיא לפי חרב. ושרפת באש את העיר והייתה תל עולם לא תבנה עוד (יג/טז,יז) לא נמצא שדבר כזה אכן התרחש.

יש אויב שאורב ומזנב בישראל עמלק

והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלוהיך נתן לך נחלה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה את זכר עמלק מתחת השמים - לא תשכח (כה/יט) זה אויב מר ונמהר של ישראל ששם לו למטרה לפגוע בישראל לאורך הדורות. לכן לא נמצאה כי גזרה דומה, "מחה תמחה" בתורה כלפי אדם או עם אחר שנאמרה מפי הקב"ה, מלמד כי אלוהים רואה בעמלק מתריס כלפי הגבורה ותכונותיו טבועים עמוק אצל אלה המקיפים את ישראל שמוצאם מעמלק. מצאנו עמלקי כזה כעבור דורות רבים נזכר במגילת אסתר הוא המן האגגי (אגג מלך עמלק), לא בכדי מסתיימת פרשת כי תצא ב-תמחה זכר עמלק - לא תשכח. כפי הנראה עמלק טרם נעלם מחיי עם ישראל ועל כן ישראל מאז ומתמיד נמצא במצב הִכּוֹן מול אנשי המדבר (אִל עַרַב כֶּכִיּנּויָם בפיהם) אשר אִתְמַדָּנוּ כלשון ערב, דהיינו הפכן מ"נַוָּדִים" לְתושׁבי (עיר) קֶבַע, או תושבי עיר בעלי נימוסים אחרים. המלה אִתֻמַדָּנוּ בשפה המדוברת הערבית נגזרת מהמלה "מָדִינֶה" (עיר) בערבית או מהמלה מְדִינָה בעברית. ברם מדובר כאן בצאצאי עמלק, כפי שהם כנו עצמם, אשר הקב"ה רואה בם אויב מר של ישראל, לכן צוה ה' את ישראל כאשר ישב בטח בארצו: שימחה את זכר עמלק. צווי חסר תקדים או דמיון שנזכר בתורה (לפי רש"י "מחה זכר עמלק") זה כולל: מְאִשָּׁה ועולל עד יונק משור ועד שה (שמואל א' טו.ג) שלא יהא שֵׁם עמלק נזכר אפילו על הבהמה לומר: בהמה זו משל עמלק היתה, והיה וישראל לא יעשה זאת הקב"ה יעשה זאת בעצמו שנאמר: וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: (שמות פרק יז פסוק יד). דברים אלה לעומת הפתיחה שמלאה ביחס חמלה וכבוד והתחשבות בזולת כולל עמים אחרים כגון: לא תתעב אֲדֹמִי כי אחיך הוא (צאצא עשו) לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו (כג/ח). אלא הצו מחה תמחה או אמחה מצביע על אויב מר ואכזר כלפי עם ישראל לכן כאן חל הכלל: "הבא להרגך השכם להרגו". עם ישראל מעולם לא נהג באכזריות כלפי עמים אחרים אף בתקופה שבה מדובר במלחמה בסיחון מלך האמורי ובעֹג מלך הבשן ובממלכות כנען בהן נצח ישראל אותם. לכן כל עוד קים עמלק בדמויותיו השונות, לא ישב ישראל בטח בארצו, אלא אם יסולק. קראנו גם כי כאשר שאול חס על עמלק, קרע ה' את המלוכה ממנו. ללמדך שאין לחוס. מן הראוי לשוב ולהזכיר לעצמנו כי "הערבים" العرب-"הַנַּוָּדִים",להבדיל מהפלשתים או פלשתינים רואים עצמם צאצאי עמלק וכך גם תעדו זאת "בפרוטוקולים של זקני ציון" הידועים לשמצה. ולשם ביסוס זאת כתבו כי הרי עמלק החל לרדוף את ישראל בראשית התהוות כעם ובסמוך לצאתו ממצרים, בדרכו לכבוש ארץ כנען ולרשת אותה, לכן ה"ערבים" - עמי המדבר (אל ערב-العرب) מתנהגים כלפי ישראל כעמלק מזנבים בנחשלים ופוגעים בבני אדם מן העורף מנהג פחדנים ובורחים מפני עם ישראל, אשר הצליח למנוע מהם כל אחיזה שלטונית ממלכתית ערבית בארץ, והעובדה שמעולם לא קמה ישות מדינית ערבית, גם אחרי פלישת האיסלאם והתפשטותו כפי שזה קרה ביתר ארצות המזרח לְשָׁם פלשו ואף הקימו ישויות מדיניות ממלכתיות וממשלתי ערביות. רק בארץ ישראל לא קמה ישות כזאת על ידם.

האחריות בנזיקין ואחריות אדם על מעשיו

פרשה זו משופעת במצוות התורה נמנו כאן שבעים וארבע מצוות מתוך תרי"ג המצוות שבתורה. בתחום דיני נזיקין ודיני עונשין, ועקרונות המשפט לפיהם, אין עונשים אלא אם מזהירים תְחִלָּה ואיסור עונש קיבוצי כמו במבול ובסדום ועמורה, ונקבע: איש איש בחטאו יומתו (כד/טז) כל אדם משלם על חטאיו ולא יהא אחד זולל וסובא והאחר משלם בעבורו. גם כללי סדר-דין שבעזתם נתן לכל אדם המובא לדין יומו, זאת להוכחת חפותו. משה בדברו אל העם חזר ושינן את מצוות התורה אשר יש בה הכל מכל כל, הן כלפי הפרט והן כלפי הכלל. משה חזר לשנן מצוות עשה ומצוות לא תעשה. משה דבר על אופן התנהגות העם בארץ יום יום. נקבעו בפרשה גם דיני נזיקין כגון: כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך (כב/ח). ובענייני מסחר שלא להונות קונה לאמור: לא יהיה לך בכיסך אבו ואבן גדולה וקטנה (כה/יג) או לא יהיה בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה (כה/יד) ולא דלגה התורה על דבר בחיי יום יום, כולל היחס לחיה כשלון ימינו "צער בעלי חיים" בכך שקבעה: לא תחרש בשור ובחמר (כב/') לא תחסם שור בדישו (כה/ד) לא תבשל גדי בחלב אמו (ראה יד/כא). וצותה שעל האדם להרוויח לחמו בדרך ישרה, יען כי המושג במרמה ובעושק אין בו ברכה ואסור בשימוש וכי רק בזעת אפך תוכל לחם (בראשיתג/יט). וכי תרומה שמקורה בּגֶזֶל לא תטהר את השרץ שנאמר: לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוהיך לכל נדר (כג/יט). כי תדור נדר לה' אלוהיך לא תאחר לשלמו(כג/כב) וביחסים בינך לבין זולתך נאמר: כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שָׂבְעֶךָ ואל כליך לא תתן (כג כה). צריך לגלות יחס חמלה לזולת שנאמר: לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך (כד/יד) כדי שהאדמה תתן לנו יבולה נאמר: לא תזרע כרמך כלאים (כב/ט) ויש מצוות שנראות מוזרות כגון: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו (כב/יא) שזה רומז לאדם שלא יכניס צאן (מסמל צמר) לשדה זרוע חטה ושעורה ופשתים, פן ילחך את הפרי השדה. לא רק זאת אלא החובה להשיל מתנובת השדה לעני ולאביון שנאמר: כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו, לגר ליתום ולאלמנה יהיה (כד/יט). ושלא לשעבד אדם להזכיר לו: כי היית עבד. ובעיקר להתנהג באנושיות כלפי זולתך: לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך ולא רק גם מִגֶּרֵיךָ אשר בארצך (כד/יד) ונודה לה' הנותן לנו בינה להבין בין טוב לרע.

טוֹב לִשְׁאוֹף וְלָשִׂים פָּנֵינוּ לְשָׁלוֹם וְלַהֲפוֹך לְיָדִיד אוֹיֵב מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם

לָשִׂים מִלְחָמָה אֶמְצָעִי וְלֹא מַטָּרָה כְּשֵׁם שֶׁהַתַּבְשִׁיל עִקָּר וְלֹא הַקְדֶּרָה

זָכוֹר כִּי הָיִיתָ עֶבֶד אַל נָא תְּשַׁעֲבֵד כִּי הָאָדָם נוֹצַר בְּצֶלֶם וְלֹא עֶבֶד לְעֶבֶד

וְלִשְׁאוֹף לְחַיֵּי שָׁלוֹם וּרְוָחָה הֵיטֵב לְמַעַן שֶלֹּא יֵהֵא שׁוּב אָדָם לְאָדָם זְאֵב

וּמֹשֶׁה נִצַב וְדִבֵּר אֶת אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' הִזְהִיר וְהִבְהִיר הֵיטֵב

שָׁלוֹם עוֹשִׂים עִם אוֹיְבִים זֶה כְּלָל לְמַעַן לֹא לָמוּת עוֹד עַל בָּמוֹתֵימוֹ חָלָל

גָּם אִם לֹא הִשַּׂגְנוּ בְּכַךְ כֹּל תַאֲוָתֵנוּ דַּי בְּהַכָּרַת הַיָּרִיב בִּזְכוּתֶנוּ עַל אַדְמָתֵנוּ

עֲשִׂיַּת שָׁלֹום לֹא גַרְעָה כֹח מִמָּתְנֵנו בְּכַךְ הִבְטַחְנוּ שָׁלוֹם לָנוּ וּלְצֶאֱצָאֶינוּ

זָכוֹר נִזְכֹּר שֶׁיַּרְדֶּן יְרֵחוֹ הוּא הַגְּבוּל כַּךְ אָמַר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּנֶבוֹ וזה כָּלוּל

וְאִם צָרִיך כִּדְבַר מֹשֶׁה בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה נַבְטִיחַ הַגְבוּל