לפני 44 שנים ילד קטן צעד לעבר קו האוטובוס מספר 301 מבית שאן לחיפה, מזוודה אדומה עם פסים שחורים וחוט רפיה גס סוגר עליה, בטן מתהפכת, שק כבד ועמוס בחרדות, בפחדים, בדאגות.
פרצוף קטן נצמד לחלון האוטובוס, מגייס את כל הכוחות שעוד נותרו לחייך לאימא, חיוך פרידה, עד שנעלמה מהאופק ואיש גדול ישב לידו, לא מבין מה ילד קטן, רק בן 12, עם מזוודה אדומה ופסים שחורים גדולים יושב לבד באמצע האוטובוס.
האוטובוס עצר, ילד קטן, מזוודה אדומה ופסים שחורים יורד מהדלת לאט, בהיסוס, כביש ענק, רכבים נוסעים, החיים זורמים ואצל הילד הקטן נשארו אימא, אבא, האחים. נכנס בשערי הפנימייה, פרצופים חדשים, מוזרים, מביטים בו, בוחנים, מודדים, וילד קטן מחזיק בעוצמה במזוודת הפסים השחורים על הצבע האדום, מחזק את חוטי הרפיה.
בחדר ילדים זרים, גבוה, שמן, רזה, מקורזל, לכולם עיניים גדולות תמהות. מה אנו עושים כאן? מבוהלות, מפוחדות, מבט מתוח, קפוץ, כואב, בפנים סוער, רותח, מבעבע, בחוץ מתחיל הקרב על המקום.
יום ארוך שלא נגמר היה היום הראשון, כולם היו סביבי והייתי כל כך לבד, בודד, רק הדמעה של אימא שראיתי מחלון האוטובוס, ניחמה אותי ונשארה עמי. היום לא נגמר, כולם מדברים ואני מחפש את השקט.
לילה, דיבורים שאחרי שתיקות גדולות, הוותיקים צוללים כבר עמוק בתוך ההוויה המקומית, החדש עם המזוודה האדומה, הפסים השחורים וחוט הרפיה
מנסה להשתחל ושוב נזרק החוצה, שוב מנסה ושוב נזרק, בפעם החמישית נפתח סדק צר ויש תקווה. הלילה לא ישנים, הלילה חושבים על אימא, מתגעגעים לחיוך של אבא, לריח הבית, לשבע אבנים שבשכונה, לילדים שלא סבלתי, הלילה לא הולכים לישון, הלילה לא מחזיקים את הגבול בבחינת יקוב הדין את ההר.
הלילה לא מביטים על השעון לשעת כיבוי אורות, הלילה מאפשרים לילדים לחזור להתרגל לריח הפנימייה, לנשום את טיפות הבושם של אימא, להתעטף בחיבוק של אבא, לחבוק את הדובי, לספור את השעות בתחילת המסע בדרך החדשה, הלילה הכוכבים ישנים, הילדים לא כל כך וליבנו איתם, הלילה לא.