בתחילה, כשראיתי לראשונה את הסרטון בו מותקפים חיילי צה"ל בחברון על-ידי שני מפגעים בגיל הנעורים חשבתי ביני לביני כמה סמלי היה שבשבת האחרונה קראנו את פרשת השבוע "כי תצא" ובה הפסוק: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". רגע אחרי, סילקתי ממחשבתי הרהור זה, החיילים אינם רכי לבב ואינם יראים, החיילים היו במצב מאתגר ומורכב ושיקול הדעת שלהם היה לקוי, בצה"ל הפיקו לקחים ואין כל ערובה שבאירוע הבא שוב לא נראה חיילים המעדיפים להתגונן מאשר לירות לעבר הפוגעים.
הסרטון בו נראים לוחמי צה"ל נסוגים ומתגוננים מפני שני נערים פלשתינים הוא סרטון קשה, סוג של פיגוע תודעתי השם, מחד-גיסא, ללעג וקלס את חיילי הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, ומאידך-גיסא, מאיר באור יקרות את הדור החדש הפלשתיני המשים עצמו כדוד מול גוליית הנורא.
מעבר לשחיקת ההרתעה עד דק, מעבר לחוויית הניצחון, גם זה המינורי, המתקבע בנרטיב הפלשתיני הנכתב בכל יום מחדש, מעבר לתחושת התסכול, ההשפלה והאין אונים שחווים החיילים, מתבקש דיון מעמיק ויסודי יותר, אשר יחדד את מטרות הצבא, מוסר הלחימה, התמודדות עם קונפליקטים ומציאויות מאתגרות ומרכבות ומעל לכל תחושת הביטחון של החייל בשטח, המצוי במצבים בלתי נסבלים ויש ויכול הוא כבן אנוש לפעול באופן חריג בעת ההתרחשות. חייל זה חייב לדעת כי לכשימעד, ישגה ויטעה, תהיה לו רשת ביטחון, והמערכת הצבאית תעניק לו את כל הסעד הנדרש.
בעת שצה"ל מוציא הודעת גינוי לתפקוד הלוחמים, בעת שהמח"ט מסביר את הכשל בתפקודם, בעת שפרשנים ביטחוניים מסבירים בתקיפות מדוע היה על הלוחמים לירות ברגלי הנערים הפלשתינים התוקפים את החיילים, בעת שהורי החיילים מגנים על ילדיהם ומשבחים את "תגובתם המוסרית", בעת שהחייל שהיה בתקרית מסביר כי לא ירה ברגלי הנערים מאחר שלא חש מאוים, בעת שפוליטיקאים מכל צד תוקפים ומגבים את מפקדי צה"ל, בעת שהטוקבקיסטים שופטים ותולים בכיכר העיר את החיילים, נותרים החייל והמפקד בשטח, הם ושיקול דעתם, הם והכרעתם, הם ותוצאות מעשיהם. חובה על צה"ל לצמצם אירועים מסוג שכזה על-ידי תגובה ברורה, הרתעתית, מדודה אך מספיק משמעותית כדי שמחר לא יתעסקו כל הלוחמים בקרבות רחוב עם נערים שאינם מורתעים.
כשראיתי את הסרטון, מיד עלתה בראשי התגובה הראשונית הנרפית של צה"ל הגדול לטרור הבלונים. בהתחלה הפתעה, אחרי כן ביטול, זלזול, חוסר תגובה משמעותית מעבר למלל מאיים וריק ממעש ועד שהפכו הבלונים לנשק אסטרטגי, תודעתי, החורך ומעלה בלהבות אלפי דונמים וגובה מחירים משמעותיים ומורליים. אירוע קשה זה של תגובה מוטעית מצד הלוחמים הוא הבלון הראשון, אסור שיהיו בלונים נוספים ום יהיו יש לטפל בהם באופן מיידי. את הבלון הזה חייבים לפוצץ ולא לאפשר לו להמריא.
