פרשת "כִּי תָּבוֹא", הנפתחת בספר "דברים" פרק כ"ו, פורסת בפנינו תיאור של אחד הטקסים המרשימים, העומדים ביסוד עיצובם של החיים בארץ ישראל, המבוססים על ההון האנושי העובד את אדמת ארץ ישראל, נוטף בה את זיעתו וחי ממנה.
חוויית הסיפוק של ההון האנושי, השקוע בעבודה הקשה של חיים מיגיע כפים, ונתון לחיים הזוכים לראות ברכה בעמלם, מתבטאת בלקיחת פרי אדמתם "וְשַׁמְתָּ בַּטֶּנֶא וְְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (שם, 2).
הפתיחה של פרשת "כִּי תָּבוֹא" מבוססת על העיקרון של השתתת דפוסי עבודה שוויונית, כשההון האנושי, הנוטף זיעתו בעבודת אדמה קשה, חווה את הצלחתו בעבודתו, והוא עושה זאת בלקיחת טנא והבאתו לכהן, "וְלָקַח הַכֹּהֶן הַטֶּנֶא מִיָּדֶיךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלוֹהֶיךָ" (שם, 4).
ההון האנושי העובד בפרשת "כִּי תָּבוֹא" חווה חיים אידאליים של מערכת יחסים ישירה בין העובד ואדמתו ללא תיווך נצלני של גוף רכושני עם הצורך להרוויח על חשבון עמלו של הזולת. ההון האנושי בתקופת המקרא, שעבד על אדמתו, לא חווה את המציאות האכזרית של ימינו, כשפרדסים ומטעים, שדות וגני ירק הפכו לנכסי נדל"ן,
כשתאוות הכסף והניצול האכזרי הם המנווטים את המהלכים בימינו ולא ערכי פרשת "כִּי תָּבוֹא". הפרשה שלנו רק מייחלת להשתתת ערכים, המבוססים על עבודת האדם, כשלא קיימת מערכת של הון המנצלת את אשר יצרו נטפי זיעתו, פרי עמלו ויגיע כפיו. את הבית הלאומי השלישי אנחנו בונים תוך הטית עורף לערכיה היפים והמוסריים של הפרשה שלנו. ההון האנושי העובד, שביקש בארץ ישראל של תקופת התחייה הלאומית לראות את ערכי העבודה כתמצית חייו, מצא עצמו יותר מדי מהר במעלה השרטון של הון אנושי אובד ורמוס, שאבדו ונרמסו בבוטות ובגסות רוח כל הערכים היפים של בניית חברה כפי שהם פרוסים בפרשת "כי תבוא".
הפרשה חובקת בחובה טקס שכל יחודו "וְהָיָה כִּי-תָּבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אְלֹהֶיךָ נוֹתֵן לְךָ..." (שם, 1') כשכל התיאור הוא גם חלק מנאום של משה ההולך אל מותו טרם הכניסה של העם אל ארץ ישראל.
במציאות המזרח תיכונית הקשה והמאתגרת אין לתמוה על גודל פרץ השמחה האוחז את בני הארץ העובדים, כשמתברר שהארץ נתנה יבולה, שהברכה שרתה על השדות והעצים כורעים תחת נטל העומס של תנובת הפרי. זאת כשהעם מודע לעבר הלא רחוק, לעבר של ראשית מצומצמת מאד, בה היה "אֲרָמִי אוֹבֵד אָבִי" (שם 5) ובהמשך בני האב נאלצו לרדת מצרימה "וַיּרֵעוּ אוֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיַּעַנּוּנוּ וַיִּתְנוּ עָלֵינוּ עֲבוֹדָה קָשָׁה" (שם 6'). ועתה הם נהנים מהברכה, שמעניקה להם עבודת האדמה בקשר הבלתי אמצעי בין ההון האנושי והאדמה.
המפגש עם פסוקים בפרשה, החותרים לכינון חברה, בה קיימת סולידאריות חברתית מרגשת אותי. המחוקק ער לעובדה, שהחיים מזמנים התרופפות ומעידה של אדם העובד את אדמתו. לכן הוא דורש "כִּי תְּכַלֶּה לְעַשֵּׁר אֶת-כָּל-מַעֲשֵׁר תְּבוּאָתְךָ ... וְנָתַתָּ לַלֵּוִי לָגֵר לַיָֹתוֹם ולָאַלְמָנָה...". (שם, 12).
גם ההפטרה מספר ישעיהו פרק ס' המצורפת להפטרת השבוע מוסיפה נדבך מאוד חשוב למסורת ישראל לדורותיה, הרואה בארץ ישראל מרחב גאוגרפי, שירחיב למרחב ולעולם כולו, ויקרין על ביסוסם של נדבכים מוסריים ובעקבותיהם גם האור של הרווחה והעוצמה הכלכלית.
המשך ברשימה הבאה, שתתבסס על צעקת הנבואה, כשעקרונות הפרשה שלנו סורסו על-ידי בעלי שררה, ובעיקר הייתה זו השררה המונרכית.
