"אך ראשינו לא יישח" - סיפורו של יוחנן זריז

בשנת 1944 מתמנה זריז למפקד מחלקה לאחר שעבר קורס בן חודשיים בג'וערה. באותן שנים התלבט זריז האם להתגייס לבריגדה או להישאר בפלמ"ח ולבנות את צבאה של "המדינה שבדרך". תפקידו הבא, מפקד מחלקה בדגניה א', שהורכבה מצעירים תל אביביים וירושלמיים, ביניהם משכילים שעלו אחר כך לגדולה כמו יחיאל מדמוני ויהודה באואר. לאחר שנה, סירבה המחלקה להתפזר והועברה לקיבוץ חצרים יחד עם המפקד זריז אולם גם שם, בשל מחסור במים ובעבודה, רובם עזבו וחזרו לבתיהם. בעמודים הבאים מספר זריז על הפל-ים, מחלקת הטיס שהתגבשה בניווטים במדבריות הנגב ואף החדירה ציוד צילום למטוסים ולדאונים, עובדה שנתנה למפקדת ההגנה תמונה נכונה על הכפרים ובסיסי האויב בדרום. זריז הוצב כמפקדה של המחלקה הערבית (למרות של ידע ערבית כלל) שנשלחה לאלונים ולאחר מכן לעין-החורש וליגור. המורה והמדריך לערבית היה שמעון סומך, יוצא עירק, שפתח את העולם הערבי ותרבותו בפני הצעירים. כעבור זמן מה מונה כסמ"פ של פלוגה ז' ולבסוף היה למ"פ והועבר לשרונה כדי לסייע בהקמת המטה של הגדוד הרביעי. בסיפור על הנחתת מטוס הנשק מצ'כיה ניתן להבין את השסע האידאולוגי שהיה קיים גם בפלמ"ח בין מפ"ם למפא"י. על זריז הוטל לקלוט את המטוס הצ'כי והיה עליו לתאם זאת עם מפקדת גבעתי. במפקדה היה המח"ט שמעון אבידן, קצין החינוך וההסברה אבא קובנר וקצין אג"ם פולי. זריז הבין שגבעתי תסכים לשתף פעולה רק אם תזכה לנתח נשק גדול שיורד מהמטוס ושידרה לזריז אי-נכונות לבצע את הוראתו. הוא מיהר לתל אביב חזרה, דיבר עם קצין המבצעים הארצי יגאל ידין ועל כך וננזף. מהסיפור עולה (לטענת זריז) כי סירובו של המח"ט אבידן לקבל פקודה מקצין זוטר שאינו איש מפ"ם, הייתה על-רקע פוליטי (התנגדות לבן-גוריון וקציניו המועדפים יוצאי הצבא הבריטי) ולא על-רקע מקצועי.

"בליל הגשרים" מונה זריז לפקד על פיצוץ גשר דמיה, בסמוך לשכם. על-אף שגאוגרפית חורג סיפורון זה מענייננו בנגב, ראוי שנספרו ודרכו נלמד על האיש ועל שיטות ההתנגדות שהונהגו בידי "תנועת המרי העברי", איחוד של כל המחתרות. בסיור מוקדם גילו זריז וחייליו שבגבעה סמוכה לגשר, נחפר מוצב בריטי קטן בו שהו שני חיילים שמתפקידם לשמור על הגשר אך הללו היו עסוקים בענייניהם. מטרת פיצוץ הגשר הייתה לנתק את המעבר לירדן ושעת הפיצוץ נקבעה לחצות יחד עם פיצוץ כל הגשרים. המשימה הייתה להגיע לגשר בלא להתגלות ולצורך כך נבחר סיפור כיסוי: מלפנים נסעה מונית בה ישב זוג שנסע לכאורה "לטיול תיירותי" לבית הערבה ומאחוריה משאית עם עשרים חיילים המחופשים לטכנאים יחד עם חומר הנפץ שהוטמן בדוד של מכונת הכביסה שנשלחה לכאורה "לבית הערבה" במקום זו המקולקלת. החיילים אמורים היו לשאת את חומר הנפץ מאזור החניה אל הגשר. לאחר הליכת חלק מהכוח בחשיכה נפגשו כולם בצומת והחלו לרדת לכיוון הגשר. הבריטים לא שמו לב כלל לתנועה והחבלן עשה עבודה מהירה ויעילה וחיבר את חומר הנפץ סביב לגשר מתוך כוונה שלאחר הפעלת המטען, שתי הגדות ינותקו לחלוטין. במקום הופיע לפתע ערבי שנקשר והוסתר עד לסיום הפעולה. פטרול בריטי שעבר בדרכו לבית שאן ראה את המכוניות העומדת סמוך לגשר ורשם את מספר המשאית (בשגיאה) ואת מספר המונית והמשיך בדרכו. זריז החליט כי אומנם הוחלט על המלטות במקרה של חשיפה לכיוון רמת רחל, (שני ימי הליכה) ובחר לנסוע חזרה באותה דרך שהגיעו לכיוון בית שאן. הפטרול הבריטי לא הגיע שנית והם עזבו את הרכבים וצעדו בחשיכה כמה קילומטרים לקיבוץ מסילות שלא היה מודע לפעולה ושומרי הקיבוץ כמעט שירו על חיילי זריז. בבוקר, לאחר שנחו מעט יצאו רגלית לבסיסם בקיבוץ שריד. הגשר לא התפוצץ עקב תקלה טכנית ולמחרת חבלן בריטי שנשלח לבדוק מדוע לא פוצץ גשר דמיה, הפעיל בטעות את המטען ופוצץ את הגשר. החבלן הבריטי נהרג במקום והערבי הקשור נפצע. המונית הוסתרה בשדות החיטה של בית השיטה ועבור נהג המונית החדרתי הופקה תעודת זהות מזויפת. הוא הועבר לקיבוץ אשדות יעקב ומטה הפלמ"ח דאג למשפחתו ולפרנסתה. לאחר שנה של התמקחות עם הבריטים סוכם שההגנה תמסור את המונית לבריטים בגן שמואל כדי שהם יציגו "ניצחון" כלפי הערבים והממשלה בלונדון ואילו הם יוותרו על תפיסת הנהג ואכן כך היה והנהג שב לחדרה לשגרת חייו. כזכור, הבריטים הגיבו לאחר ליל הגשרים בפעולה נרחבת שכונתה "השבת השחורה". בנובמבר 1947 הוכרז על מדינה יהודית ונפתחה תקופה חדשה בחייו של זריז.

עם פרוץ הקרבות קיבל זריז הוראה לספח את גדודו לגבעתי כדי לסייע בקרבות נגד המצרים על-אף שחייליו היו טירונים ולא הספיקו להתאמן דיים. לגדוד צופרו חיילים מיחידת "אריות הנגב" (כנראה חיות הנגב) שסייעו בפינוי ילדים ונשים מהיישובים. יחידה מגדודו יחד עם חיילי גבעתי ופלוגה של אצ"ל אומנו לקראת כיבושו מחדש של גשר "עד הלום" מידי המצרים. זריז עמד בפני בעיה מוסרית כאשר חברי ניצנים טענו בפניו כי הצבא מפקיר אותם והם ילחמו ללא נשק נגד המצרים. תשובת זריז הייתה: "אינני מפר פקודות, וכי זו הפקודה שקיבלו אנשיי - להילחם בגזרת "גשר עד הלום". זריז העדיף את הנאמנות לצבא מאשר נאמנות למגזר יישובי מסוים. בעת הניסיון לכיבוש הגשר, נפלה טעות בניווט ולמחרת בלילה, בעת ששבו כוחותיו של זריז, נפתחה עליהם אש תופת מצרית ורבים נפלו שם. חוסר ניסיונם של הטירונים הביא לכך כי זריז החליט לסגת מהגשר אליו הגיעו במאמצים רבים והחיילים ברחו תחת אש מצרית כבדה. כיוון הנסיגה היה ניצנים ופצועים והרוגים נותרו בחולות. היחידה איבדה בפעולה זו 15 חיילים והחשש בקיבוץ ניצנים מפני התקפה מצרית התחזק. זריז קיבל הוראה להוציא עוד באותו ערב את חייליו מניצנים ולהתפרס על הגבעות הסמוכות. לוחמי ניצנים התחננו בפניו כי הם יוותרו ללא נשק. זריז הזדהה עם זעקותיהם-תחינותיהם אך ביצע את הפקודה כלשונה. למחרת נכבשה ניצנים בקרב הירואי. לוחמיה ספגו גינוי מקצין התרבות של גבעתי אבא קובנר שהאשימם בכניעה ללא קרב והעדיפו את השבי. השמועה על שהתחולל בניצנים פגעה במורל הלאומי וקובנר התנצל ברבות השנים בפני הקיבוץ (לא כך נהג אבידן). אבידן נפגע מכך שהואשם על-ידי חברי ניצנים כי חילק נשק לקיבוצי השומר הצעיר וזנח אותם. זריז קובע לאחר ששוחח על כך עם אבידן כי אין יסוד לטענה והתנועות הקיבוציות, כל אחת מהן רכשה מהצבא נשק וחילקה לקיבוציה ולאבידן לא הייתה כל מעורבות בעניין. בהמשך מספר זריז על הניסיון לכיבוש עירק סווידן כאשר הוטל עליו לפקד על יחידת תותחים קלים שלא הצליחה לגרום נזק ממשי למשטרה, התגלתה ונאלצה לסגת. יחידת התותחנים נשלחה לרוחמה להתארגנות ובדרך הופצצה בידי מטוסים מצריים ונפלו ונפצעו חיילים רבים. עד להפוגה הספיק הגדוד לחנות באזור דורות שם לא צלח רעיון תרומת החיילים לבציר הענבים ולקטיף במטעי הקיבוץ משום "הסחיבות" שביצעו החיילים עבור גדודים אחרים "והייקים" מדורות לא הסכימו להמשך השיתוף פעולה עם הפלמ"ח. לאחר ההפוגה הוצב זריז בקריית ענבים כמפקד הגדוד הרביעי.