פרשת "כִּי תָּבוֹא" נמצאת בספר "דברים" בתוך רצף פרשות, המכינות את העם לקראת כניסתו לארץ ישראל, בה הוא יבנה את חייו הלאומיים. לשם כך מבקשת הפרשה לשרטט את הקווים הערכיים, שחייבים לאפיין חברה שתקום בארץ אליה הם עומדים להיכנס. הפרשה מונה שורה ארוכה של מצוות מפורשות שיש לבצען, ומשרטטת נורמות חיים, שחייבים להקפיד על מימושן, כי רק מימושן יבטיח הקמת חברת מופת בארץ ישראל.
הפרשה פותחת בחובה של האדם העברי, "כִּי תָּבוֹא אֶל הָאָרֶץ". חובה על כל אחד מאתנו להביע את תודתו על הברכה בפרי עמלו והבעת התודה מלווה בהבאת שי מתנובת היבולים צרור בטנא "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים, כ"ו, 2).
חובה עלינו לכונן חברה, השומרת מכל משמר על התא המשפחתי, תוך הקפדה על מצוות כיבוד הורים. קיומנו בארץ חייב להיות מושתת על איסור מוחלט של הטיית משפט תוך הדגשת האיסור של לקיחת שוחד. חברה בה נשמר מכל משמר הערך החשוב של שוויון מוחלט בחלוקת האדמות, שהן בסיס הקיום של כל עברי בארץ ישראל, וארור מי שמעז להסיג את גבול אדמתו של האחר - "אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ" (שם, כ"ז, 17).
תקצר היריעה בכתבה זו לפרוס את שלל המצוות והמחויבויות המוסריות, ובמיוחד אלו הדתיות, המפורטות בפרשה שלנו, מחויבויות שרק בשמירתן יובטחו חיי שלום וצדק בארץ, חיי שקט ושלווה לעם שהתנחל בארץ ישראל. הקפדה בשמירת המצוות ומימוש המחויבויות המוסריות והדתיות מבטיחות לנו ברכה, המנוסחת בפירוט רב בפרשת "כִּי תָּבוֹא", ואם לא, צפויה לנו קללה, שגם היא מנוסחת בפירוט רב בפרשה שלנו.
בקוראי את ישעיהו פרק ה' הזועק: "הוֹי מַגִּיעֵי בַּיִת בְּבַיִת, שָׁדֶה בְּשָׁדֶה יַקְרִיבוּ" אני כואב, שהחברה העברית בימי הבית הלאומי הראשון חוותה חוויה קשה ופוגענית של גילויי רמיסה ברגל גסה של הציווי המוסרי המלווה בקללה בפרשה האומר: "אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהו". אני מצר על תופעות של גילויי נישול איכרים עובדי אדמה ובני משפחותיהם מבסיס קיומם - האדמה - על-ידי בעלי כוח ואגרוף פיננסי, שצרפו לנחלותיהם את הבתים והשדות של משפחות עבריות שנושלו מאדמותיהם.
מקריאה בספר עמוס בפרק ב' אני למד על שלל תופעות מצערות, שפקדו את החברה הישראלית, כשנרמסו ערכי פרשת "כִּי תָּבוֹא". מפסוק 6 באותו פרק עולה הצעקה הכואבת לנוכח גילויי פשעים חברתיים - "עַל מִכְרָם בַכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלַיִם". הפסוק הזה מעיד שהיו תופעות לא מוסריות של נישול איכרים עובדי אדמה ומשפחותיהם מאדמתם ומכירתם.
שתי מסורות פרשת "כִּי תָּבוֹא" מספרת לנו על טקס הברית, שבוצע מדרום לעיר שכם ביום בו עברו בני ישראל את הירדן ונכנסו לארץ ישראל. ממד פולחני-דתי מרגש מאוד ליווה את הטקס, שהתחיל בהקרבת עולות ושלמים לה'. ששה שבטים - שמעון, לוי, יהודה, יששכר, יוסף ובנימין - העפילו להר גריזים, וששה שבטים - ראובן, גד, אשר, זבולון, דן ונפתלי - העפילו להר עיבל. הכוהנים, הלווים וארון הברית נותרו למטה בעמק בין שני ההרים.
הלווים הפנו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה, והעם ענה "אָמֵן". לאחר מכן הם הפנו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה, והעם ענה "אָמֵן". כך עשו עשרים וארבע פעמים. שתים עשרה פעמים ברכו לעבר הר גריזים ושתים עשרה פעמים קללו לעבר הר עיבל. ביום הזה, יום קיום הטקס, דיברו משה, הכוהנים והלווים אל עם ישראל "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׁרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיִיתָ לְעַם..." (דברים כ"ז 9) - זה היום שהיינו לעם.
לפנינו שתי מסורות. מסורת אחת על-פי ספר שמות, שטקס הברית התקיים בהר סיני, ומסורת שנייה על-פי ספר דברים, שטקס הברית התקיים לאחר ארבעים שנה במעמד הר סיני בין הר גריזים והר עיבל מדרום לעיר שכם.
לגבי שתי המסורות מתייחס יצחק בן יהודה אברבנאל בן המאה ה-15 בפירושו לתורה, ש"בברית הראשונה שנכרתה לאבותינו בסיני היה צד של אונס" כך מפרש אברבנאל את הביטוי בשמות י"ט, 17: "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלוֹהִים מִן-הַמַּחֲנֶה, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" ומוסיף מתוך הבבלי, שבת פח ע"א: "ללמד שכפה הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית".
אברבנאל מבחין בין בני העם, שבהר סיני ניצבו בתחתית ההר, ואילו אחרי ארבעים שנה הם עולים וניצבים בפסגות שני ההרים, עיבל וגריזים, מדרום לעיר שכם.
עם ישראל, העומד על גב שני ההרים, לומד כי בידיו הבחירה בין שתי דרכים. האם לאמץ את הדרך המובילה אל הקללה או את הדרך המובילה אל הברכה. במעמד הברית בפרשת "כִּי תָּבוֹא" עם ישראל מאמץ ללוח לבו יסוד חשוב ומהותי ביהדות - הוא מאמץ את עיקרון חופש הבחירה.
ועוד על הברכה והקללה בפרשת "כִּי תָּבוֹא" ברשימה הבאה.