כשאני מביטה לאחור ממרום גילי לגן עדן של ילדותי, אני לא מאמינה שכך התחלתי את צעדיי הראשונים בבית הספר. נכנסתי לכיתה א' כבר בגיל חמש, כי אבי ז"ל, יוסף חיים סיאני, היה בעל תשובה שנכנס לפרד"ס בכול נפשו ומאודו, ובאין לו בן ממשיך, לימד אותי, הבת הבכורה, קרוא וכתוב כבר מגיל שלוש. היה מערני כל בוקר בשעה שלוש לפנות בוקר, מדליק את הנר ומלמדני לקרוא את חמישה חומשי תורה (גם בהגייה תימנית), כמו שמלמדים את הבנים ב"חדר", ומדוע בשעה כה מוקדמת? כי התימנים, שעלו ארצה מתימן, דגלו בפסוק (מתוך סוטה כ', ע"א): "כל המלמד את בתו תורה, כאילו לימדה טיפלות".
אמי המנוחה, חנה סיאני, שלא נחה דעתה מהחזרה בתשובה הקיצונית של אבא (כי ניהלנו בית יהודי-מסורתי ככל אנשי שכונת "נחלת צבי" בני עדת תימן), הייתה גוערת בו על שהוא מלמדני בשעה לא סבירה זו וביקשה אותו שוב ושוב להביט סביבו ולראות שזמנים חדשים, זמירות חדשות. ואכן, אבי הביט וראה שבנות ישראל הולכות לבתי ספר ולומדות, לא רק קרוא וכתוב אלא גם מקצועות נוספים המרחיבים את דעתן, ובאמת, צודקת אשתו ששואלת, מדוע ייפקד מקומה של בתו הבכורה בין הלומדות? אך הפחד שמא ילעגו לו חבריו בבית הכנסת על שהוא מלמדני תורה היה גדול יותר וגרם לכך שילמדני בחשאי.
ושיננתם לבנותיך אודה ולא אבוש, הלימוד היה קשה. היה עליי לשנן וללמוד בעל פה יום יום את אשר לימדני..., אך עם כל זאת, סיפורי המקרא לבשו חג כשבאו מפיו של אבי, שהיה ידוע כמספר עממי מרתק, סופר ומשורר. תיאוריו הססגוניים על בריאת העולם, השמש, הירח, הדגים, הצמחים, החיות והציפורים..., השכיחו ממני את המכות שחטפתי ממנו בקצות אצבעותיי הקטנות אם טעיתי חלילה בכתיבת אות, אם קראתי בהגייה לא נכונה את המשפט או אם שכחתי חו"ח "ברכה" כלשהי.
הוא היה נוהג להשתמש בשוט קטן בעל מספר זנבות מעור כדי שאבין, שבלימודים לא צריך לזלזל אלא להתמיד. הדמעות שבאו אחריהן גררו מריבה שקטה בינו לבין אמי, שהתעוררה לשמע הבכי שלי ושל אחותי הקטנה, שרה'לה, שהצטרפה לבכיי כשאור השחר החל להאיר באור עמום את חלונות חדרנו הקטן.
אבי גם ידע, שלא יאריך ימים בשל מחלת אי-ספיקת הכליות בה לקה, באין לה מרפא אז בשנות החמישים, והניח על כתפיי הרכות "תוספות" ללימוד: כמו ברכות, תפילות, "חכמת הפנים" ואח' בטרם ילך לעולמו. הוא נפטר בהיותו בן ארבעים וחמש ואני בת חמש וחצי בלבד!
בית ספר לא רגיל לא היה זה בית ספר רגיל אליו לקחה אותי אם ללמוד בו באי רצון מופגן. היה זה בית ספר חרדי ע"ש "אלטשולר". אבי כפה עליה לרשום אותי לבית ספר זה, שהיה ידוע בחוגים אלה כטוב ביותר בירושלים, וזאת כדי שאדע היטב את חוקי היהדות ושיהיה לי מה להעביר לאחותי הקטנה, שרה'לה.
האוכלוסייה שהגיעה לבית-ספר "אלטשולר" הייתה בדרך כלל מגוונת מאוד והגרעין הקשה של התלמידות, היו בנות של ראשי ישיבות ורמי"ם בישיבות (רמי"ם: בארמית, ראשי מתיבתא - ראשי ישיבות). בבית-ספר זה התחנכה גם בתו של הרב סרנה, ראש ישיבת "חברון".
אוכלוסיית ירושלים בשנות הארבעים-החמישים חייתה בעוני רב. מעטים היו ההורים שהיה באפשרותם לשלוח בת ללמוד ולשלם עבור לימודיה. ואומנם, חלק גדול מהתלמידות היו בנות למשפחות דלות אמצעים. למען בנות אלה הקים ר' דוד-איצ'ה בין כותלי בית-הספר בית-תבשיל, שהגיש ארוחות צהריים חמות ומזינות לתלמידות. גם סגל המורים ובעלי התפקידים המנהלתיים היו בני ובנות משפחת אלטשולר ומשפחת משה-אהרן לוין. בנוסף לאלה, שימשו כמורות גם בנות של ראשי-ישיבות ורמי"ם מישיבת "מאה שערים". בשלב מאוחר יותר נתקבלו כמורות בבית-ספר "אלטשולר" בוגרות סמינר "מזרחי", וביניהן נכדותיו של ר' דוד-איצ'ה, יוכבד ויהודית, שהוסמכו בו להוראה.
הגיע היום הגדול! והנה, הגיע היום הגדול ללכת לכיתה א' בבית ספר "אלטשולר". לא אשכח את היום הזה כל ימי חיי. אימא הלבישה אותי בשמלה לבנה שירדה עד מתחת לברכיי, גרבתי גרביים לבנים ארוכים שכיסו את כל רגליי שהיו נתונות בנעלי לק שחורות של שבת. לראשי כרכה אימא מטפחת לבנה שעטפה את כל תלתליי החומים שהסריחו מדי.די.טי - חומר חיטוי שהייתה מרססת בו את ראשי מפני נגע הכינים שפשה בכל מקום בו היינו.
הריח היה מסריח, אך אסור היה לי להתלונן, כי אימא הצליחה להרחיק כך את הכינים משערי הארוך והמתולתל ולא לגלח את ראשי, כפי שעשו אימהות רבות לילדיהן/ילדותיהן באותה תקופה. סבלתי בשקט אך היה כדאי, כי נשארתי עם תלתליי על ראשי!
ציפורניי היו גזורות ונקיות, אוזניי אף הן נקיות, שיניי מצוחצחות ושקית האוכל שאימא תפרה לי מבד לבן, הייתה נתונה בידי ושמי, "שמחה'לה", היה רקום עליה בחוט רקמה אדום. בתוך השקית הייתה "ארוחת עשר": כריך, עגבנייה, מלפפון, פרי וסוכריה. כמו-כן, הייתה בה מפית גדולה מבד, גם היא רקומה עם שמי, אותה פרסתי על השולחן שעליה הנחתי את ארוחתי ועוד מפית קטנה לניגוב הפה והידיים לאחר הארוחה. על גבי נשאתי ילקוט בצבע חום כהה דמוי עור ובתוכו שתי מחברות: מחברת עברית ומחברת חשבון, שהיו עטופות בקפידה בנייר עיתון, קלמר מעץ ובו שני עפרונות מחודדים, מחק, מחדד ושלושה עפרונות צבעוניים.
שני תרנגולי הודו אני חייבת לספר לכם, שיום שמח זה לא היה מגיע לי באותה שנה, אילולא פעולתה הנמרצת של אמי, חנה סיאני (לבית שרעבי). בוקר אחד, היא העירה אותי מוקדם, רחצה את פניי, ידיי, שיניי והלבישה אותי בשמלה פרחונית. ישבתי ליד השולחן ואימא הניחה לפניי צלחת ובה פרוסת לחם שחור מרוחה במרגרינה ובגבינה לבנה, עליה נפזרו כמה גרגרי קימל. בצלחת היו גם עיגולי מלפפון ופרוסות עגבנייה, מספר זיתים ירוקים וכוס חלב חם.
כשסיימתי את ארוחתי, נתנה אימא ידי בידה והתחילה ללכת..., ואני, רצתי אחריה, מנסה להדביק את צעדיה ברגליי הקטנות. היא הלכה איתי לבית הספר "אלטשולר" בטרם נפתחה שנת הלימודים, כדי שנכיר את מנהלת בית הספר והמורה של כיתה א'. מבעוד מועד נקבעה הפגישה ביניהן ואחרי מספר מילות ברכה והיכרות, אימא ביקשה ממנהלת בית הספר לקבל אותי כתלמידה מן המניין באותה שנה.
הבטתי בשתי הנשים האלו ובדמיוני ראיתי מולי שני תרנגולי הודו. על ראשן הייתה כרוכה מטפחת שחורה שהעלימה את כל שערותיהן, ובמרכז הראש, מעל המצח, היה כמעין כדור שנוצר מאותה מטפחת שנראה בעיניי ככרבולת ענקית ושחורה. הבטתי מרותקת בשני תרנגולי הודו אלה והתנערתי מדמיוני, רק כששמעתי את שמי. אימא המשיכה לשכנע את המנהלת והמורה, שראויה אני ללמוד בכיתה א'.
המנהלת, שידעה שאני בת חמש אמרה מיד: "רק בשנה הבאה שמחה'לה תוכל ללמוד בבית ספרנו. את בוודאי יודעת שבגיל זה, היא עדיין צריכה להיות בגן". ואמי העקשנית לא הרפתה ואמרה: "אמנם בתי היא רק בת חמש, אך גם לכיתה א' היא לא מתאימה אלא לכיתה ב'". המורה והמנהלת החליפו ביניהן מבטים וחיוך לגלגני עלה על שפתותיהן.
"סליחה, גברת סיאני, אבל יש שתי סיבות ששמחה'לה לא תוכל להצטרף לכיתה א' השנה, קל וחומר לכיתה ב' כדברייך. האחת, כי היא, כאמור, רק בת חמש..." "נכון", התפרצה אם לדבריה בקוצר רוח, אך היא יודעת קרוא וכתוב זה מכבר וחבל על עוד שנה שתבזבז בבית או בגן".
"נו, באמת", אמרה המנהלת בסלחנות, "כל הורה גאה בילדו ואומר שהוא יודע לקרוא מספר מילים, שמחה'לה לא תהיה הראשונה ולא תהיה האחרונה". "גבירתי, יש לך ספר תנ"ך בחדר"?, שאלה אמי שהשיחה לטעמה התמשכה יתר על המידה. "מובן", אמרה המנהלת ורמזה במנוד ראש למורה להביא את ספר התנ"ך.
"חבל על הזמן של כולנו", אמרה אימא, "הבא ונשמע את שמחה'לה קוראת מהתנ"ך ואז תאמרנה מה דעתכן". "בבקשה, נשמע את הילדה קוראת", אמרה המנהלת והושיטה לאימא את ספר התנ"ך. "תודה", אמרה אימא ופנתה אליי בחיוך כשהבחינה בפניי החיוורים ובמבטי המבוהל: "שמחה'לה, תקראי בבקשה מהתנ"ך ותתחילי בספר בראשית".
בידיים מיומנות פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא את הכתוב ברהיטות וללא אף שגיאה. שתיהן פערו עיניים והביטו זו בזו בתדהמה, ואז פנתה אליי המנהלת ושאלה: "ולכתוב, את יודעת"? ובעיניה ראיתי מבט תקווה האומר: נו, בטח בכתיבה היא לא כל כך טובה כמו בקריאה. "כן", עניתי. המנהלת רמזה במנוד ראש למורה שקפצה על רגליה והביאה לי מיד נייר ועיפרון. "תעתיקי בבקשה את שלושת הפסוקים האלה", אמרה המנהלת וסימנה לי באצבעה את המקום שמשם עליי להתחיל להעתיק.
"בסדר", עניתי חלושות ועיניי עדיין מושפלות מיראה ומבושה. נטלתי את העיפרון והתחלתי להעתיק את שלושת הפסוקים בכתב קליגרפי יפה וברור. סיימתי את מלאכת הכתיבה והנחתי בקפידה את העיפרון לצד הדף. הבטתי בשאלה לעבר אמי שישבה וחיוך ניצחון נסוך על פניה. אמרתי לך, גבירתי, אפילו לכיתה ג' היא מתאימה".
ההתמדה משתלמת! המנהלת ביקשה שנמתין מספר דקות מחוץ לחדרה וסגרה את הדלת אחריה. אימא עטפה אותי בזרועותיה החמות, נשקה ללחיי ואמרה: "שמחה'לה, אני גאה בך! קראת וכתבת כל כך יפה, בטוחני שיקבלו אותך ללמוד בכיתה א'". אני לא יודעת מה אמרו המנהלת והמורה זו לזו, אך אחרי מספר דקות הן יצאו מן החדר, והמנהלת הביטה בי בחיוך ופנתה לאמי ואמרה: "גברת סיאני, בתך קוראת יוצא מן הכלל וכותבת בכתב יפה, ממש כמו סופר סת"ם".
"נכון, אביה באמת סופר סת"ם והוא לימד אותה קרוא וכתוב", אמרה אמי בחיוך ועיניה נצצו משמחה. "הו, באמת? המורה ואני התרשמנו מאוד מהקריאה והכתיבה התמה של שמחה'לה וברצון היא תיכנס ללמוד בכיתה א' בבית ספרנו בשבוע הבא". "לא לכיתה ב'? ניסתה אמי לשאול ולנצל את הרגע..." "לא", צחקה המנהלת, גם זו מחווה החורגת ממנהגנו".
זרקתי עוד מבט על שני תרנגולי ההודו, שנופפו לי בידיהן לשלום, ונחפזתי לרוץ אחרי אימא. שבנו הביתה שמחות, ובדרך היא התעכבה במכולת של שמעון עוזרי וקנתה לי סוכרייה על מקל. באותו יום, הייתי מאושרת עד הגג!
שלום כיתה א' פעמיים! ביום הראשון ללימודים בבית הספר "אלטשולר" הייתה המולה רבה בחצר. סקרתי את פני הבנות מסביבי ונצמדתי לשמלתה של אמי.
"שמחה'לה, יש לי בקשה גדולה אלייך", אמרה לי אימא. היא רכנה אליי, תפסה בשתי כפות ידיה את כתפיי והביטה היישר לתוך עיניי. "אני מבקשת מאד, שלא תגלי לאף אחת מהבנות שאת יודעת קרוא וכתוב! בסדר? את צריכה לנהוג בצניעות ולא להשוויץ, מה שבדרך כלל את עושה, שלא יקנאו בך. זה לא יפה להתגאות בכישרונותייך, את צריכה להשתדל להיות ילדה צנועה. מבטיחה לי, חמודה"? "כן, אימא, אני מבטיחה".
"זה יהיה הסוד שלך ושלי בלבד! תעשי כל מה שהמורה מבקשת מכל התלמידות ואל תהיי שונה מהן, בסדר"? "בסדר, אימא".
למדתי בבית ספר "אלטשולר" חצי שנה בלבד! אבי נפטר ואימא העבירה אותי מיד לבית ספר ממלכתי "למל" לבנות. באותה שנה בלתי נשכחת, זכיתי לברכה "שלום כיתה אלף", פעמיים!
