אינני נמנה על ההמון הממהר לחגוג כאילו מתממש חלום,
למראה מטוס אל-על הממריא מזרחה נושא בשורת השלום,
בבטנו משלחת רמת דרג מתוחה ונרגשת, משקיפה מכל אשנב או חלון,
במסלול הישיר מעל שמי השושבינה בפרהסיה חולפת,
מייחלת לחולל נס ולהניח אבן הפינה לשלום מתפללת.
אי אפשר לי להצטרף למסע שלום כה זר ונואל,
שתוזמן בשעה שסכנת קיום ממשית מרחפת ואין גואל,
ושכל ייעודו להסיע הדעת של היחיד ושל האומה,
מבעיות בוערות החשובות לקיום האישי והלאומי,
כשהקורונה, הסגר, המאזן והאבטלה הם עניין פוליטי.
אני מעז לטעון כי אין כל חשיבות לשלום חיצוני,
כל עוד לא כוננו יחסי קירבה, כבוד ושלום פנימי,
השלום בין דתיים לחילוניים דחוף יותר,
השלום בין שמאל לימין ובין מזרח למערב נחוץ יותר,
השלום בין העיר לכפר ולקיבוץ חשוב יותר,
השלום בין עיירות הפיתוח וערי המרכז צודק יותר,
השלום בין יהודים לערבים הכרחי יותר.
גם אין הצדקה למהר ולהציע פריצת גבולות המדינה,
והחלת ריבונות על ריכוזי יישוב, על מאחז או חווה בודדה,
לפני ש"סיימנו" לקבוע ולבסס את גבולות הטריטוריה,
ולפני שלא ממשנו ריבונות מלאה על כמעט חצי-מדינה.
על מרחבים אין סופיים בנגב ובהרי יהודה,
על שטחים חיוניים בעמקים בגליל ובצפון המדינה.
על שטחים חקלאיים הנכבשים ונגזלים באור יום ובחשכת לילה,
ועל בנייה פרועה "צמודת-קרקע" בטענה לבעלות מדומה.
לצד כל אלו עולה השאלה, לאן נעלמה היוזמה והתושייה?,
למה פסקו פרויקטים לאומיים חיוניים בהובלת המדינה?,
למה להפקיר חצי מיליון יהודים המצפים היום לעליה?,
מתי נממש הקמת בתי חולים כנדרש מגידול טבעי וחזון העלייה ???
למה נזנח ונקבר רעיון "תעלת הימים" ומה עם חזון יישוב הנגב והגליל?
ממשלה משותקת ומושחתת משוללת יכולת ועשייה,
ראשה טרוד בענייני כוח, ריב, מדון וסתם שררה,
את רוב זמנה מוציאה על סכסוכים והפצת שנאה.
אותנו משקה בכוסות שיקוי של מרמה והטעיה,
על "שלום תמורת שלום" ובדרך סתרת פרטי העסקה,
השלום עם סעודיה ותימן יעמיק האופוריה,
ואילו עם סודן ולוב יבסס את עומק האשליה,
ואם יורחב השלום עד פקיסטן נקרא תיגר על סין וטורקיה.
בהנהגתו של הרודן ביבי וחבורתו,
נמשיך לכאוב והסבל יהיה מנת חלקנו,
וכשיסיים את מסע ההרס ועיי החורבות יערמו,
מלאכת השיקום תוטל על בנינו ונכדינו,
אז נאבד כל יכולת או זכות לטהר שת שמנו,
כי כשהגרזן הונף עמדנו בצד נאלמנו ולא באמת מרדנו.
