יהושע גריפית: שפיקסו או מטיס יתבעו אותי להעתיק ציור או צילום ולנכס אותו לעצמך - כן או לא? ומה עם זכויות היוצרים? בינתיים זה חיזיון נפרץ והדעות חלוקות. נשאר לנו רק ליהנות מיצירות האמנות. "הנייר שחרר אותי. בניגוד לציור על קנבס (גם שם אני משתמש באקריליק) הנייר נותן חופש. לא צריך לחכות להתייבשות הצבע. הציור הוא הצעצוע שלי. אני משתעשע. זה יכול להתחיל בכתם ואז לאן שהדמיון לוקח אותי, האסוציאציות. אם חסר לי דימוי אני פותח אינטרנט ומעתיק".
מעתיק?? -כן. עברו הימים שצייר היה צריך לדעת לצייר במדויק. אני מקרין את האובייקט על הנייר ומעתיק.
זה מזכיר את הגילוי החושפני על דרך עבודתו של ורמיר. יש הטוענים שבעזרת קמרה אובסקורה ורמיר העתיק לקנבס את הציור "נערה עם עגיל פנינה".1 כאן יהושע מסתייע בהסבר של בנו (צייר דיגיטלי, אוצר, לומד כעת פילוסופיה) המצטט את הסרט הממחיש את השימוש בקמרה אובסקורה באותו ציור, כנגד הוא מציג את עמדתו של דיוויד הוקני הסבור שזה ציור אמיתי ללא שימוש בכלי זה.
מה דעתך על הסיכסוך המתוקשר בין ציירים שמנכסים לעצמם עבודה של אמן אחר וחותמים בשמם? כמו המקרה של ריצ'ארד פרינס שהעתיק צילומים של פטריק קריו, הרוויח יותר מ-10 מיליון דולר ונתבע על הפרת זכויות יוצרים? - הוא נתבע כיוון שהוא צייר מוכר ואנשים רצו להרוויח על חשבונו. גם אחרים עושים זאת. אני מנכס לעצמי כל דבר. שפיקסו או מטיס יתבעו אותי...
ואמנם, גריפית עושה שימוש בדימויים של ציירים ידועים כמו החלילן של מאנה, הגשר של ואן גוך, אישה יושבת של ואן גוך, האישה של מטיס עם חולצת הריקמה הרומנית. גריפית משלב אותם עם דימויים עכשוויים שלו ומכאן הייחוד שלו. העכשוויות. המודרניזם. החרות לקחת מהכל, לתרום משלך וליצור עולם חדש, ולכן אינו חושש שיתבעו אותו על העתקה. ובעצם, מי לא שש לפגוש בציור חברים ותיקים מהקלסיקה האמנותית?
בסטודיו פתוח שערך בביתו בסופ"ש האחרון הוא מציג את עבודותיו בין עצי גינתו. את הכתבה הראשונה עליו כתבתי בשנת 1987 לרגל תערוכתו במוזאון הרצליה. בשער העיתון הופיעה השברולט האדומה, הישנה, שצייר. כותרת הכתבה "עשית אוטו היום"? וכותרת על: "אמריקן גרפיטי". כיום זו הפררי האדומה והאלגנטית המתנוססת על קיר הסלון בביתו. הוא לא השתנה בהרבה.
הוא לא זנח את האהבה למכוניות, מטוסים. מתרפק על הקליגרפיה והציור היפניים. הקו העגול והחופשי, הצירופים המוזרים, לעיתים, של דימויים מעולמות שונים. החותם ה"גריפיתי" טבוע בעבודותיו כסימן היכר מולד. גריפית למד בבצלאל ובאקדמיה לאמנויות יפות בפירנצה. הציג במוזאון ישראל בירושלים (1985) ובגלריות רבות בארץ ובכל העולם. אך בניגוד לאמנים הישראלים אז, שפסלו את הריאליזם והתרכזו במופשט, הוא מיטיב לרשום וגאה בדימויים הריאליסטיים שלו.
בעבר לימד במדרשה למורים לאמנות ברמת השרון והפסיק. "איבדתי את העניין בהוראה... אין מספיק תוכניות על אמנות בטלוויזיה ואני צריך לחנך דור של צעירים שיבינו למה לקנות ציור שלי ולא ציור של ילד בוכה בתחנה המרכזית".
החופש להעתיק ומגבלותיו מאז ומעולם נהגו להעתיק יצירות של מאסטרים כדי ללמוד מהם תוך העתקה. אפשר לראות במוזאון הלובר ציירים כאלה שמעתיקים תמונות, ברשות (אותם אסור לצלם). קל יותר להעתיק מגלויה או מציור, וכך עשינו בחוגי הציור, כתלמידים. אלא שלימים אמנים לוקחים את החופש הזה צעד קדימה: מעתיקים, מוסיפים כתם או נקודה ומנכסים לעצמם את הציור. כך עשה ג'ף קונס (אצלינו בתערוכה במוזאון ת"א) כאשר העתיק, למשל, ציור של גוגן בשלמותו ורק הוסיף עיגול כחול. אנדי וורהול, דמיין הירסט ועוד נתבעו על ניכוס עבודות שלאחרים. מרסל דושן רק הוסיף שפם למונה ליזה והשאר כבר היסטוריה. כולם מכירים את הציור הזה ומחקים תופעה זו בהתעללויות נוספות בדמותה של הג'וקונדה.
חבריו של פיקסו פחדו להראות לו ציור חדש שלהם כי חששו שלמחרת בבוקר הוא יפתיע אותם בציור דומה. אבל פיקסו תרם לנו הבנה עמוקה לציורים של המאסטרים הגדולים: כך לקח את הציור הנפלא של וולסקז "לס מנינס" ופירק אותו לכל מרכיביו, כדי להגיע למבנה העמוק, הראשוני של הציור, המורכב משלושה מפלסים: החזית, עם הנסיכה, המשרתות, הכלב, הגמד. המפלס השני: הורי הנסיכה המביטים בה, והאחרון - הצייר עצמו העומד מאחור, ליד כן הציור, מביט בהם ומצייר אותם. כך עשה פיקסו גם עם הציור המופלא של אדווארד מאנה "ארוחת הבוקר על הדשא", המורכב גם הוא מכמה מפלסים. כל עבודות הניתוח, הבדיקות האלה של פיקסו הן יצירות בפני עצמן השוות מיליוני אירו.
קולאז' - ניכוס במגע אישי אפשר להתייחס גם לקולאז' כעבודה של ניכוס חומרים שהתקיימו בעולם אחר. הקולאז', שהיה פופולרי מאוד בשנותה 60-50 חוזר לאופנה. נציין רק את סדרת העבודות המכוננות של מיכל נאמן שהדביקה קטעי צילום של ציפור ודג ויצרה גוף חדש: "דג ציפור", או להפך.
פאני הורוביץ (גלריה ברח' המרץ 3) בונה עולמות חדשים מגזרי ז'ורנלים צבעוניים, מוסיפה להם משיכות מכחול בצבעים וטקסטורות שונות, דמות אנושית, לרוב נשית, שמתחברת ומגיבה לרקע. העבודות שלה מהוקצעות, מדויקות, והתוצאה היא עולם קסום ומופלא של מרקמים ניגודיים המתחברים איכשהו למציאות חדשה. כדי לשלוט בעבודות היא עצמה סורקת ומפיקה אותן במכונת צילום ענקית שרכשה, "הומאג' להורי שתרמו לי את כל חינוכי".
