מכון ז'בוטינסקי ערך בסוף אוגוסט ערב עיון בזום, שהוקדש לספרו של פרופ' בנציון נתניהו המנוח, "חמשת אבות הציונות". מפעם לפעם ניתן לי הכבוד לפתוח את ערבי הזום של המכון. הפעם שמחתי במיוחד - על שום הקשר הידידותי המיוחד שהיה לי, והיה למכון ז'בוטינסקי, עם פרופ' בנציון נתניהו. קשר שהיה המשך לקשר בין אבי המנוח לבין בנציון, עוד משנות השלושים של המאה הקודמת, כאשר הסטודנט לספרות עברית בהר הצופים, תלמידו של פרופ' יוסף קלוזנר, השתתף בהפגנת "ברית הבריונים" ותאי הסטודנטים הלאומיים, נגד הקמת קתדרה לשלום בינלאומי, ובעד קתדרה לצבאיות עברית.
בנציון נתניהו ניסח את הכרוזים, הפריח אותם, וגרם עם חבריו - ובהם אחיו אלישע נתניהו ש"ייצר" את פצצות הסירחון - לשיבוש הטקס. להזכיר - "ברית הבריונים", שאותה הנהיג אבי-מורי, "מורנו ורבנו" כפי שקרא לו לא אחר מאשר ז'בוטינסקי, הייתה חלוצת המרי בשלטון הזר הבריטי!
כעבור שנה, לאחר הטלת האשמה ברצח חיים ארלוזורוב על שלושה חברי תנועת ז'בוטינסקי, האיר בנציון את עיני אביו, הרב נתן מיליקובסקי, לכזב שבהאשמה, והאב שהיה סמוך על שולחנו של הרב הראשי לארץ-ישראל, אברהם יצחק הכהן קוק, הביא לפני הראי"ה את מסכת הראיות לאמיתותן. הרב קוק נרתם בכל נפשו ומאודו, הפעיל את כל עוצמתו המוסרית ויוקרתו האישית, למאבק לזיכוי הנאשמים על לא עוול בכפם, ולהצלתם מחבל התלייה.
בנציון עצמו, אז בן 24-23, לא רק שרתם את אביו הדגול למאבק בעלילה, הוא גם ייסד עיתון חדש למפלגה הרביזיוניסטית - "הירדן". עיתון יומי, ששם לו למטרה להביא לידיעת הציבור את עמדת הסניגוריה (כבר אז הייתה חד-צדדיות בתקשורת), בפרשה שפילגה את היישוב באחת השנים הקשות ביותר לעם היהודי. הפרשה הנוראה הזאת שברה את לבם של הרבנים קוק ומיליקובסקי. שני גדולי הדור הללו הלכו לעולמם זמן קצר לאחר שנסתיים המשפט, ב-1935.
ביום ראשון, ג' באלול תש"ף, מלאו 85 שנה להסתלקותו של גדול הרבנים הרב קוק, זכר צדיק לברכה. חצי שנה לפניו הלך לעולמו יד ימינו הרב מיליקובסקי זצ"ל, והוא רק בן 55. בנו הבכור, בנציון, דוקא זכה לאריכות ימים. הוא נפטר לפני כשמונה שנים בגיל המופלג של 102. עיניו נעצמו כשהוא מספיק עוד להביע דאגה לעתיד המדינה, וכשהוא סקפטי באשר לשאלה, אם הגשימה הציונות את יעודיה.
הספר "חמשת אבות הציונות" יצא לאור בחייו, ב2003, ואם תרצו - זהו ה"חמישתם" של פרופ' נתניהו. יש לנו הספר שיצא עתה לאור במהדורה חדשה - הרומן המופלא "חמישתם" של ז'בוטינסקי, עם אחרית דבר של פרופ' דן מירון, ויש לנו חמישתם של נתניהו. אצל ז'בוטינסקי אלה חמשת ילדי משפחת מילגרום באודסה, ואילו אצל נתניהו אלה הם הענקים: פינסקר, הרצל, נורדאו, זנגוויל, ז'בוטינסקי.
אני עוד זכיתי לקבל את הספר מידי פרופ' נתניהו עם הקדשה בכתב ידו (וכך כתב לי, אם יורשה לי להתפאר: "ליוסף אחימאיר, השומר על מורשת אביו הדגול ומגן בכישרון על מטרות הציונות"). אבל חשובה באמת היא ההקדשה המודפסת - כפי שמופיעה מיד לאחר עמודי השער: "לזכרו של בני האהוב יונתן, שהקריב את חייו על הגנת עמו"... סא"ל יוני נתניהו, גיבור מבצע יונתן באנטבה, אחיהם של - יבל"א - ראש הממשלה בנימין נתניהו והסופר והמחזאי ד"ר עדו נתניהו.
לאחר "חמשת אבות הציונות" ראה אור עוד ספר מחקרי של בנציון נתניהו - התרגום לעברית של הביוגרפיה על דון יצחק אברבנאל, מדינאי והוגה דעות בתקופת גירוש ספרד, ואותו הקדיש המחבר לאביו, הרב מיליקובסקי, במלים אלה: "מסירותו הגדולה לעמו, ראיית הנולד שלו, ואצילות רוחו - עדיין הן מקורות של השראה".
ההיסטוריון נתניהו היה מומחה לא רק לתולדות הציונות ואבותיה, אלא גם לתולדות יהדות ספרד, האנוסים והאינקוויזיציה. הוא היה אולי גדול חוקריה. ספרו המונומטלי (באנגלית, לא בעברית), על מקורות האינקוויזיציה מקיף למעלה מ-1400 עמודים! אכן, נדרש מאמץ אינטלקטואלי מאין כמוהו כדי לקרוא מחקר ענקי כזה.
אם היה למכון ז'בוטינסקי ידיד אמת, זה היה הפרופסור נתניהו. עד שנותיו האחרונות פקד את המכון השוכן בקומה א' במצודת זאב, את הארכיון, כי בערוב ימיו החל בכתיבת האוטוביוגרפיה שלו. כהיסטוריון, הוא ביקש לבדוק במסמכים, בעיתונים הישנים, פרשיות שהיו לו בהן יד וחלק.
ככל הידוע לי, את כתיבת זיכרונותיו לא השלים, אבל בוודאי בפרקים הכתובים יש כדי להאיר הרבה מאירועי העבר התנועתי והציוני, שלא רק שכתב עליו, חקר אותו, אלא שגם השתתף בהרבה מהלכים, לצידו של זאב ז'בוטינסקי.
היה זה בתקופה ששניהם עשו בארה"ב, בפרוץ מלחמת העולם השנייה, על-מנת לגייס תמיכת דעת הקהל בתנועה הרביזיוניסטית שם, ובמיוחד בהסברה למען הקמת צבא עברי שיילחם לצד בעלות הברית נגד הנאצים. בנציון עצמו דגל ברעיון, שצבא כזה צריך להילחם בארץ-ישראל. כך או כך, ז'בוטינסקי נפטר בעיצומו של המהלך, זה היה לפני 80 שנה, והתוכנית - שלא כמו הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה - לא יצאה אל הפועל...
הייתה לי הזכות לקיים את הראיון האחרון שנתן פרופ' בנציון נתניהו למאן-דהוא. לא אכחד - הוא נתן בי אמון מלא. הוא כתב מאמר רב שבחים על קובץ מאמריי "השנה החמישים וחמש". חמש שעות בשתי פגישות ישבתי במחיצתו, בביתו ברחוב הפורצים בירושלים, והוא כבן מאה, צלול, הזיכרון חד כתער, מעלה באוזני ולעיני המצלמה, את מחשבותיו וזיכרונותיו, כמי שביקש להשאיר אחריו צוואה ברורה ונאמנה, מורשת לדורות הבאים. תקליטורי הראיון המצולם והארוך הזה שמורים בארכיון של מכון ז'בוטינסקי.
אני זוכר אותו במהלך הראיון כשהוא מחזיק בידו, מלטף כרך כבד של האנציקלופדיה העברית - הוא ערך עשרה מכרכיה - גאה ונרגש עד יומו האחרון על המפעל האדיר הזה. הוא זה שהעלהו לפסגות של מחקר רב תחומי, של מפעל תרבותי-מחקרי שלא היה כמותו בישראל, בוודאי בשנותיה הראשונות. והיום - אפשר לפגוש את כרכיה מוטלים ברחוב כאבן שאין לה הופכין... הוויקיפדיה ניצחה, אבל קחו אותה תמיד בעירבון מוגבל.
המסות על חמשת אבות הציונות, שלוקטו על-ידי פרופ' נתניהו עצמו כמעט כמות שהן, מן ההקדמות שכתב לכתבים הציוניים שהוא הוציא לאור בזמנם, הן מופת לניתוח מזהיר, למחקר מעמיק, לאמונה ציונית, ומעין הנחייה לעתיד. עתיד ישראל.
בימים אלה מכון ז'בוטינסקי בשיתוף עם מרכז מורשת בגין, נמצאים בעיצומו של הוצאתם לאור, בעריכה מדעית, נאמנה ללא סייג למקור, של הכתבים האידאולוגיים של אחד האבות הללו, מורנו ורבנו זאב ז'בוטינסקי. תשעה כרכים כבר ראו אור, העשירי נמצא בדפוס. כרכים שראוי כי יימצאו בכל בית ציוני. מפעל חינוכי-תרבותי-ציוני זה הינו מעין הגשמת חזונו הגדול של פרופ' בנציון נתניהו המנוח, להנגיש את הכתבים הציוניים לציבור הרחב, ובמיוחד אלה של הרצל וז'בוטינסקי. מה חבל שלא זכה לראות בתחילת התגשמות החזון הזה. אבל ללא ספק - רוחו שורה עליו.
