גירוש שבט העזאזמה מהנגב - 1950

קברניטי המדינה ביקשו לחזק את השליטה בבדווי הנגב ולהבטיח את נאמנותם למדינה ולצה"ל. בראשית מאי 1950, נערכה קבלת פנים מסורתית באוהלו של השיח' סלימן אל-הוזייל בהשתתפות הרמטכ"ל יגאל ידין וחבורת קצינים מפיקוד דרום. בברכה שנשא אל הוזייל לכבוד הפמליה שולבו בקשותיהם של השבטים מהממשל: הגנה וסיוע של הצבא כנגד הטרדותיהם של מסתננים הבאים מגבול מצרים; הבטחה של הממשל בדבר תקפותם של "חוקי המדבר" והבטחת המשך קיומן של המסורות הבדוויות; סיוע חקלאי של מומחים ישראלים, מענקים והלוואות לרכישת ציוד חקלאי מודרני וזרעים; הבטחת סמכותם וזכויותיהם של השיח'ים כדרך שנהגה בהם ממשלת המנדט. הרמטכ"ל נמנע מלהתחייב בפירוש אך הבטיח כי יתקיים עיון בבקשות. עוד אמר כי גיוס צעירם בדואים לתה"ל לא עומד על הפרק. עקב נוכחותם של המושל הצבאי, יועצי הרמטכ"ל ונציגי משרד החקלאות והמשפטים (האחראים על רישום ובעלות בקרקע) נזהרו אל הוזייל ואנשיו מלהתלונן על גירוש השבטים לאזור הסייג, השתלטות יהודים על קרקעות נטושות בנגב ורצונם של השבטים להשתלב בתוכניות הפיתוח הגדולות באזור.

בקיץ 1950 יצאו לסיור בנגב חברי "הרשות לפיתוח" שקיבלו מנדט להעביר את הקרקעות הנמצאות בידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים לידי המוסדות המוסמכים (כולל הקק"ל) לשם פיתוחן. חברי הרשות היו באי-כוח של משרד האוצר, משרד החקלאות ומשרד העבודה, ולראשונה השתתפו גם נציגי הקק"ל והסוכנות היהודית. את הסיור הדריכו וסף ויץ ומיכאל הנגבי והוא נועד לגבש עמדה בשאלת יישובם של הבדווים. ויץ הבהיר כי השבטים הועברו למזרח הנגב (הסייג) כדי ליישבם שם ביישובי קבע. חברי הרשות הסכימו כי יש לרכזם באזור טריטוריאלי מוגדר, בתשעה יישובים חקלאיים שהוקמו (בתכנון) בשבילם, ודרשו שבן-גוריון וקפלן ישותפו בגיבוש המסקנות. הדבר היה לאחר שהממשלה כבר העניקה לשר הביטחון את סמכויות הפיקוח על הבדווים, שהיו בידי הנציב העליון לפי הפקודה למניעת פשעים (שבטים ופלגים) משנת 1935 ולפי פקודת הפיקוח על הבדווים משנת 1942. ראשי הצבא תבעו לרכז את שבטי הבדואים באזור מרוחק מהיישובים היהודיים בנגב. על ההזמנה ששלח רב סרן א' ארן, ראש מדור ניהול מטכ"ל, הוסיף הרב סרן בכתב ידו שהוחלט לרכז את הבדווים בחלק הצפוני של הנגב, כדי שלא יפריעו לתוכניות הפיתוח, ולהוציאם (אפילו בכוח) מן שטחי הקרקע שנועדו לחקלאות אינטנסיבית. להודעה זו הצטרפה חוות דעתו של ליף שהסכים עם תביעה זו וקבע כי במרכז הנגב אין לעשות שום פעולות גירוש. בשטחי החולות (לדעת ליף באזור המפורז שכונה עוג'ה) יש להמשיך "בטיהור" האזור משבטי העזאזמה. ראוי לזכור שבתחילה, עם פלישת המצרים ב1948, ברח שבט העזאזמה דרומה לעבר ואדי רמאן. שבטים אחרים ברחו לירדן ושבטי התראבין נדדו לסיני. כך נוצר מצב שבעת הקרבות בנגב היה אזור מרכז הנגב ללא שבטי בדואים. שנה לאחר שנקבע מיקום מטה המשקיפים בעוג'ה כחלק מהסכמי שביתת הנשק, החלו הבדואים לשוב בהסתננות חזרה לקרקעותיהם. בספטמבר 1950 אישר יו"ר הוועדה המשותפת לישראל-ומצריים הקולונל בוסואי, את העובדות ותבע לראות בבדווים מסתננים מפני שאין בידם תעודות זהות ישראליות. המצרים עודדו את שבטי הבדווים לחזור אל השטח המפורז מתוך כוונה שהממשל הישראלי יאפשר להם לשהות שם שהות של קבע. המודיעין המצרי ראה בבדואים גורם בלתי יציב שאין להושיבו במצרים וניתן להשתמש בו לטובת האינטרסים הצבאיים של מצרים. פעולות הגירוש של צה"ל התבררו כלא יעילות ושבטי העזאזמה והתראבין שבו לשהות ולרעות את עדריהם באזור ביירין וביר אל-מאלקה.

דיין חשש מפני הסתננות לא מבוקרת של בדווים לנגב ותבע לעבד את הקרקעות הנטושות במרוכז. העיבוד יעשה במתכונת ציבורית ובמסגרת מדינית כדי למנוע את שובם של הבדווים לנגב. בישיבת מפא"י בכנסת אמר "הבדווים מהווים את החלק העיקרי של האוכלוסייה בנגב אך רק לחלק קטן מהם אפשר לקרוא בשם לויאלים. דיין חשש שאם יתחדשו הקרבות, הצבא ייאלץ להגן על היישובים היהודיים בנגב כאשר הבדואים העוינים יושבים בעורפו. דיין קבע כי עד שלא תיפתר שאלת גבולות שביתת הנשק ושאלת שיבת הפליטים אין לתת בידי הבדווים תעודות של אזרחי קבע, אין להחזיר חלקים משבטיהם חזרה לשטח ישראל ואין לשלם להם פיצויים. גם בספר זיכרונותיו חזר דיין על עמדה זו והדגיש שההחלטה על פינוי הבדואים לאזור הסייג היא תוצאה של שיקולי התיישבות וביטחון. הבדווים הישראלי הנאמנים קיבלו נשק להגנה עצמית ואילו את שבטי העזאזמה נאלץ צה"ל לא פעם, להדוף לעבר סיני, מצריים באמצעות ירי. מתוך רצונם להפריד בין השבטים העוינים, פונה מטה העזאזמה לאזור שגיב (בית אשל) ומטה התראבין פונה לשטח הסייג במזרח הנגב. כך שבהר הנגב (לאחר פינוי שבט המחמודין) נותרו שבטים קטנים יותר שנשמעו להוראות צה"ל וביניהם: סארחין, וג'נאביב. השבטים שנותרו ליד קיבוץ בארי פונו ללוד, והלא ידידותיים שביניהם פונו לעזה.

באביב 1950 עדיין טענו המצרים שהם אחראים לגורלם של תושבי עזה והפליטים הבדווים המגורשים מהנגב. היה זה צעד שהשתלב בדרישת המצרים לקבל חזרה לידיהם את הנגב. נציג מצריים בוועדת שביתת הנשק אל מונעם-מוצטפה הודיע כי מצרים תדרוש שיתאפשר לתושביה המקוריים של עזה לעבד קרקעות בתחום ישראל, ותושבי שטח ההפקר ושבטים בדואים שגורשו - יורשו לחזור לקרקעותיהם. מצרים פנתה לחברת מועצת הביטחון באו"ם בדבר גורלם הקשה של שבט העזאזמה וטענה כי הם גורשו לסיני על-ידי ישראל בתמיכת ראש משקיפי האו"ם באזור. מצריים איימה בפעולת גמול - בגירוש 10,000 יהודים ממצרים חסרי נתינות. לאחר התערבות נציגי ארה"ב במועצת הביטחון הוברר כי המצרים מוכנים להמשיך במשא-ומתן עם ישראל בתנאי שצה"ל ייסוג מביר קטר (עין נטפים) שנתפס לדעתם לאחר החתימה על הפסקת האש ובתנאי שהבדווים תושבי הנגב שגורשו לסיני - יוחזרו לבתיהם. ראש מטה משקיפי האו"ם, גנרל ריילי, פרסם ב-21 בספטמבר הודעה רשמית הקובעת כי ישראל גירשה לשטח סיני, כ-4,000 בדווים משבט העזאזמה. לטענת הגנרל, הבדווים דיווחו שהישראלים גירשום באמצעות כוחות צבא ויחידות שריון ולאחר הגירוש אף העלו באש את אוהליהם. במשרד החוץ הישראלי הגיבו להודעה בהסבר כי פעולת הגירוש נעשתה לאחר הידרדרות במצב הביטחון בנגב (מיקוש, מעשי חבלה, גניבות ואף מקרי רצח). משרד החוץ אף קבע כי מספר המגורשים לא עלה על מאות אחדות והם נמנים על שבטים שהסתננו באופן בלתי חוקי לישראל ובעבר כבר גורשו למצריים. קו ההסבה של משרד החוץ כלפי האו"ם קבע כי לטענת העאזמה כי זכותם לשוב לאדמותיהם, אין כל בסיס משפטי. המשרד הזכיר כי במהלך מלחמת החרור השתתפו בני השבט בפעילות צבאית נגד יישובי הנגב. יתר על כן, בעת חתימת הסכמי שביתת הנשק עם מצריים היו בני השבט בתחום סיני. ביולי-אוגוסט 1950 סרק צהל את אזור הגבול ונתפסו בין רצועת עזה לעוג'ה אל חפיר מאות רבות של מסתננים והם גורשו חזרה לסיני על-פי הנוהל הרגיל. בקרב הצד הישראלי נפלה מחלוקת כיצד יש להציג את הבעיה. שר החוץ משה שרת העדיף לתת פומבי לגירושים ולמנוע בכך לזות שפתיים בקרב אומות העולם. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון השהה תגובתו וחקר ביסודיות את הבעיה. הוא נועץ עם משה דיין וזלמן ליף וקבע כי שבט העאזזמה מונה כ-15 אלף נפש כאשר שני שלישים שלו ישבו תמיד בסיני. רק שליש היה בתחומי ישראל בעת המלחמה. בן-גוריון הציג בפני משקיפי האו"ם את העובדה כי כ-10 אלפים מבני שבט העזזמה לחמו לצד המצרים בעת הפלישה לנגב ונסוגו לסיני לאחר מפלת המצרים. ביומנו ציטט בן-גוריון את עיקרי הדוח של זלמן ליף: "... נתיישבו שם (בסביבת ודי רומאן) כ-10 אלפים בדואים, בלי רשותנו, ולא עזבו את הארץ. החלו לעבד אדמות שם. עד הזמן האחרון לא נגעו באלה, ועיבדו כ-100 אלף דונם בחגווים ובנקיקים... ניסו לחזור וגירשנו אותם. משקיפי או"ם יודעים זאת, אולם בזמן האחרון נעשו פעולות נגד שאר הבדואים שנאחזו בדרום וכל הזמן לא פגענו בהם, אם כי הם לא היו מצוידים בתעודות זהות או אחרות". בן גוריון חזר ואמר כי לדעת המומחה ליף, אין שעה זו כשרה לגרש את אלה ובבירור שהיה במטכ"ל סוכם לא לנגוע בבדואים אלה. הגירוש האחרון נעשה לפי הסיכום המוקדם. הגירוש ערער את מצב הביטחון בנגב. המצרים לא ידעו כך טען בן-גוריון, להגיש את עצומותיהם. אם ידעו - מצבנו לא יהיה טוב. כלומר בן-גוריון הודה בחצי פה כי הגירוש לא היה מוצדק ולא נעשה על-פי כללים מקובלים בעולם.

במשרד החוץ ידעו שאלון והנגבי סירבו לתת לבדווים תעודות זהות וגירשום מדי פעם בפעם. כדי להסביר את הגירושים הודגש במסמכי משרד החוץ שנשלחו לאו"ם, "שנדידתם (של הבדואים) קלה והם מעבדים את שפכי הואדיות". תלונת ישראל הדגישה את הנזקים ליישובים החקלאיים הנגרמים על-ידי השבטים. עוד נאמר במסמך שלאחרונה הוטמנו מוקשים ליד קיבוץ נירים והעקבות הוליכו למאהל שבט העזאזמה. בפעולה הצבאית כנגד מנחי המוקשים השתתפו מצד ישראל 15 חיילים, מטוס פייפר, ג'יפ ועוד. במהלך הגירוש נשרפו שלושה מאהלים וכן כמה גרנות. חיילי ישראל נתקלו בכוח של 300 בדואים מצד הבדואים ובקרב נהרגו 7-8 מאנשי השבט. יחד עם כך רוב היבול של השבטים ניצל והוא נשאר מוגן במטמורות (בורות אחסון). בן-גוריון ציין ביומנו כי דיין סובר שיש לפתור שאלת הפליטים הבדואים במנותק משאלת הפליטים הכללית דיין הוסיף שאם ייחתם הסכם עם המצרים תסכים ישראל לקבל 500 בדואים בתנאי שהמצרים לא יתירו לשאר שבט העזאזמה לחזור לנגב. מנהל משרד החוץ ולטיר איתן כתב למשלחת ישראל באו"ם שבתום הקרבות נותרו בדרום ישראל כ-5,000 בדואים בלבד. לאחר הפסקת האש עם המצרים, חזרו כ-2,000 בדווים לנגב, והם קיבלו אישורים לעיבוד קרקע, פנקסי קיצוב למזון ועוד. מאחר שעוד בדואים המשיכו להסתנן מסיני לנגב ולעבד קרקעות נאלצה ישראל לנקוט כנגדם בפעולות עונשין. ראוי לזכור, הוסיף איתן, כי פעולות האיבה של הבדואים בסיוע צבא מצריים לא נעשו בשטח ההפקר בלבד. משום כך, הגם שתלונת מצרים עוסקת בשבטי העזאזמה שחדרו לחולות עוג'ה ורפיח - ישראל עדיין רואה בכך הסתננות לכל דבר. אולם, אם תלונת מצריים עוסקת בפעילות גירוש אחר מהנגב המרכזי, כחודש וחצי קודם לכן, בנקודה מכורנוב ועוג'ה עד אילת - לא הפעולה היא שגרמה לבריחת אלפי בדואים למצרים. בינתיים, סיכם איתן, הוחלט בישראל שלא לפעול כנגדם ולהשאיר את המצב בנגב על-כנו בתנאי שהסכמה זו לא תשמש אמתלה לחדירתם של בדווים נוספים לנגב. בתנאים מסוימים תהיה ישראל מוכנה לדון בהחזרתם של בדווים שגורשו ממרכז הנגב, אבל אין לקשור זאת להסדר עם שבט העזאזמה.

מדוח של הגנרל ו.א. ריילי (נפטר בשנת 1970) עולה שבקציימה התרכזו כ-6,200 בדווים מגורשים ובתוך חודשים אחדים נוספו אליהם רבים אחרים. במהלך פעולת הגירוש נהרגו כ-13 בדווים. באוקטובר 1950 דיווח דובר האו"ם על 4,000 בדווים שגורשו ועל שבעה או שמונה הרוגים מאנשי השבט. הדיווחים לא פירטו את עמדת ישראל, שראתה בחדירת העזאזמה לאזור ניצנה פגיעה בריבונותה. עם הגיעו לארץ נתגלה ריילי כמשקיף הוגן ואוהד לישראל, אך ידע גם לגלות עמדה מאוזנת. ב-15 באוקטובר 1948 נפתח מבצע יואב להדיפת הכוחות המצריים מהנגב. עם הצלחת המתקפה הישראלית, חטיבה מצרית כותרה בכיס פלוג'ה, נכבשה באר שבע, פונו הכוחות המצריים מאזור אשדוד ושוחרר קיבוץ ניצנים שהיה כבוש בידי המצרים, תבע המתווך מטעם האו"ם ראלף באנץ' מישראל להסיג את כוחותיה לעמדות בנגב שבהן החזיקה ב-14 באוקטובר, ערב המתקפה. הגנרל ריילי חילץ את ישראל מסכנה זו: בהופיעו ב-4 בנובמבר 1948 בפני מועצת הביטחון של האו"ם, הסביר ריילי כי את הנעשה אין להשיב. מועצת הביטחון קראה אומנם לנסיגה ישראלית אך הסירה את איום הסנקציות מעל ישראל. בין אוגוסט 1949 ל-27 ביוני 1953 שירת ריילי כראש מטה משקיפי האו"ם בישראל, הראשון שלאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק. ב-29 בנובמבר 1950 פרץ סכסוך חמור בין ישראל לבין ירדן כאשר הירדנים הקימו מחסום בכביש הערבה בקילומטר ה-78 בדרך לאילת והציבו במקום שלט בעברית ובערבית עליו נכתב: "הממלכה הירדנית ההאשמית, דרך סגורה, הדרך היא ירדנית, כל מכונית שתשתמש בה ירו באש". נציגי ישראל בוועדת שביתת הנשק ישראל-ירדן מחו נגד פעולת ירדן ולאחר שהירדנים סירבו להסיר את המחסום, פרץ אותו טור משוריין של צה"ל. ועדת שביתת הנשק בקולו של הגנרל ריילי, שמצא כי אכן הדרך עוברת בשטח ירדן, גינתה את ישראל. בראשית שנת 1953, הודיע ראש ממשלת ירדן על ביטול "הסכם המפקדים" ופעולות ההסתננות וההתנגשויות באזור גברו. ישראל דרשה משלטונות ירדן לנקוט צעדים למניעת ההסתננות. ממשלת ירדן דחתה את הדרישה. טיעון הירדני כי היא עושה הכל למנוע את ההסתננויות הציב מכשול משפטי קשה בפני ישראל. ישראל טענה כי במשך שנים הכירו ירדן ומצרים בהסתננות כהפרה של הסכמי שביתת הנשק, וכי גם היועצים המשפטיים של האו"ם כבר הכירו בעבר בהסתננות כהפרה של ההסכמים. בין היתר הסתמכה ישראל על הדוח של ריילי, שבו הוצגה תפיסה זהה לזו של ישראל. הדוח של ריילי הוגש למועצת הביטחון בנובמבר 1953, לאחר שריילי סיים כבר את תפקידו כראש מטה המשקיפים, ולאחר תקופה ארוכה של דיונים זכתה לבסוף עמדתה של ישראל להכרה ב-1954.

שנת 1950 ביחסי בדואי הנגב עם המדינה מצביעה על הכיוון בו יתפתח העימות בשנות השישים והשבעים: מחד-גיסא, תביעתם של הבדווים לחזור לקרקעותיהם אשר בעיניהם היו שייכות חוקית לשבטים וקבלת הכרה מצד המדינה באורח החיים הייחודי-מסורתי שלהם ומאידך: מהלכיה של המדינה ביקשו לרכז את 11 אלף הבדואים שנותרו לאחר המלחמה בשטח הנגב המזרחי (הסייג) תוך הבטחת נאמנותם למדינה שתאפשר להם קבלת אמצעים לקיום, שמירה על אורח החיים והפסקת הקשרים עם המודיעין המצרי או עם הצבא הירדני.