אחת הסיבות המרכזיות לכישלון פיזור האוכלוסייה לפריפריה, ואולי המרכזית מכולן, הינה התפיסה המלווה את כל ממשלות ישראל לדורותיהן וכל שרי השיכון, של סיוע לתושבי הפריפריה באמצעות "מתנות" דוגמת הנחות מיסוי, הלוואות ומענקי מקום, וסבסוד דירות דוגמת מחיר למשתכן, ובימים האחרונים תוכנית ליצמן, בין אם באמצעות סיוע ישיר לרוכשי דירות יד שנייה ובין אם באמצעות הקלות לקבלנים.
תפיסה שגויה זו לא רק שאיננה מסייעת כהוא זה ליישוב הפריפריה, קל וחומר באוכלוסיות חזקות, אלא אף מקצינה, תודעתית ובפועל, את הפערים העצומים הקיימים בלאו הכי בין "המרכז העשיר" ל"הפריפריה הענייה". דיפרנציאציה זו מזכירה, לא לטובה, הטבות שמעניקות מדינות רווחה ברחבי העולם למהגרים או לקבוצות מיעוט מקופחות, הטבות שעד כה "הוכיחו את עצמן" כמנציחות פערים והופכות את מה שנקרא באנגלית welfare state לשנינה ולקלס.
בפועל תוכנית ליצמן אינה שונה בתפיסת היסוד שלה ממחיר למשתכן, תוכנית שזכתה לביקורות רבות ולאחרונה הוכרז על העברתה לעולם שכולו טוב. שתיהן, כמו תוכניות מממשלתיות שקדמו להן, דוגמת נקודות הזיכוי ומענקי/הלוואות מקום, מבוססות על הטבות שאותן מעניק הריבון הרחום והחנון לנתיניו, גם לאלה שכבר מתגוררים בפריפריה וגם לאלה שהוא מעוניין שיעקר לשם ממרכז הארץ. הריבון מאמין שאותן הטבות יהוו game changer שיגרום למשיכת מאות אלפי ישראלים לפריפריה.
אין טעות גדולה מזו. מתנות החינם הללו מזכירות תודעתית, אם נעשה הקבלה לשוק ההון, אג"ח זבל שמעניקות תשואה ענקית לטווח הארוך, מטבע של כלכלה מקרטעת שמעניק ריבית גבוהה במיוחד על-מנת לפתות רוכשים, או דירות במדינה בעלת כלכלה קורסת, בה אפשר לרכוש דירות בכמה עשרות אלפי אירו. בכל המקרים הללו, את זה יודע כל משקיע זוטר, מדובר במלכודת דבש שמתחילה בקול תרועה רמה ומסתיימת בדרך כלל בקול ענות חלושה.
תפיסה שגויה על כן הדרך הנכונה לפתח את הפריפריה, מתחילה ומסתיימת לא במתנות מסובסדות, שהביאו עד כה לרבבות "פילים לבנים" דירות זולות שעומדות כאבן שאין לה הופכין, אלא בייצור מנופי צמיחה אמיתיים שיהפכו אותה לאטרקטיבית דיה ויביאו אליה אוכלוסיות חזקות. דווקא היום, בעידן הקורונה, אפשר וניתן לייצר מנופים כאלה, שבד בבד ייצרו גם רבבות מקומות עבודה לישראלים מובטלים.
ראשית, פיתוח תשתיות תחבורה רב מערכתית שתקשר את המרכז עם הפריפריה. מדובר לא רק בסלילת כבישים איכותיים ומהירים, שכבודם במקומם מונח, אלא שילובם בנת"צים, נתיבי תחבורה ציבורית זולה, איכותית ומהירה, למלוא אורכם ובד בבד פיתוח רשת רכבות קלות ובין-עירוניות משולבת.
שנית, אין שום הגיון בבניית עוד מיליוני מטרים רבועים של נדל"ן משרדים ומסחר בגוש-דן המצטופף והולך. יש לקדם בגליל ובנגב, שני אזורי תעסוקה טכנולוגים גדולים ומשמעותיים, שיחליפו את התפיסה השגויה של ממשלות ישראל לדורותיהן שתכננו וממשיכות לתכנן בפריפריה עשרות מתחמי תעסוקה קטנים, ובמיוחד פארקים לוגיסטיים, שהינם חלשים, מדולדלים ומתחרים זה בזה.
שלישית, להשקיע ככל שניתן בלהביא לפריפריה את מיטב המורים ואת מיטב המוחות, זאת על-מנת שילד שמתגורר בפריפריה יהיו לו raw model בקטגוריות הגבוהות ביותר ושהאפשרות שלו ליישם את החלומות שלן לקריירה עתידית, לא תיפול במאום מזה של ילד תל אביבי.
רביעית, השקעה בשדרוג חיי היומיום של תושבי הפריפריה, שתהיה להם אותה אפשרות, כמו תושבי מרכז הארץ, ללכת לתיאטרון, לקונצרט, למסעדה טובה או לכל מקום בילוי אחר, זאת מבלי להתניע את המכונית ולנסוע שעה וחצי-שעתיים לכל כיוון. לסיכום, רק אתחול מסלול מחדש וחשיבה שונה בתכלית ממה שהיה עד כה, תביא לשינוי המיוחל בפריפריה.
