במשך שנים תמכו מדינות המפרץ בלאומיות הפלשתינית. פתח נוסד בסוף שנות החמישים בכווית. מדינות המפרץ נזקקו לעובדים רבים בשל תעשיית הנפט והפלשתינים היוו מרכיב חשוב מכוח העבודה הזר במפרץ עד תחילת שנות התשעים. תמיכתו הפומבית של אש"ף בפלישה העירקית לכווית הביאה למשבר חריף ביחסי הפלשתינים עם מדינות המפרץ ולגרושם, לאחר המלחמה, של כ-400,000 פלשתינים ממדינות המפרץ בעיקר מכווית חזרה למקומות מוצאם.
בתקופת הסכמי אוסלו הצליחה ישראל ליצור קשרים פומביים עם מדינות המפרץ. בוועידה הכלכלית בקזבלנקה בנובמבר 1994 הציע שר החוץ שמעון פרס למדינות המפרץ "מטריית הגנה אטומית" מפני אירן. ההצעה לא הובילה לכינון יחסים רשמיים אך רושמה נותר איתן וקרוב לוודאי שהסכנה האירנית והחשש מעימות אירני-אמריקני נוסף תרם אף הוא לחיזוק היחסים בין ישראל לבין מדינות המפרץ. התחושה הפלשתינית שבאה לידי ביטוי בפרסומים רבים היא שישראל ניצלה את פירות השלום - קרי נורמליזציה עם העולם הערבי והסכמים עם ירדן ועתה עם מדינות המפרץ - בלי לשלם את מחיר השלום, כלומר הסכם קבע של שלום צודק לפי השקפתם. הפלשתינים טענו במשך שנים שהבעיה הפלשתינית מהווה את לב הסכסוך הישראלי-ערבי ורק פתרונה יוביל לנורמליזציה ("תטביע") של מדינות ערב עם ישראל. עמדתם זכתה לתמיכה ביוזמת השלום הערבית שאושרה בבירות ב-28.3.2002. לפי יוזמה זו, מדינות ערב תנרמלנה את יחסיהן עם ישראל תמורת נסיגה ישראלית מלאה, הקמת מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים, ופתרון צודק לבעיית הפליטים. ההסכמים שנחתמו עם איחוד האמירויות ובחריין חורגים מההסכמה זו.
ה"תטביע" מוגדר ככל קשר כלכלי, תרבותי וכיוב' בין מוסדות או פרטים פלשתינים/ערבים לישראלים. לפי ארגוני ה-BDS הפלשתינים, ישנו קשר ישיר בין נורמליזציה עם ישראל לבין מימוש הזכויות הפלשתיניות ובכללם "זכות השיבה", סוגיית ירושלים, ההתנחלויות ועוד.
הוועדה המרכזית של פתח שבראשה עומד מחמוד אלעלול ויו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס ביטאו זאת במפורש. לדבריהם: "הסכם הנורמליזציה המשוגע מעודד את ההתנחלויות וגניבת האדמות". פריצת הדרך עם איחוד האמירויות ובחריין, כך מדגישים בפתח, "סותרת את החלטות ועידות הפסגה הערבית והאיסלאמית שהדגישו את תמיכתם בבעיה הפלשתינית". בפתח מזכירים למדינות ערב שיש לדבוק ביוזמה הערבית מ-2002 כמות שהיא. החשש בפתח הוא שהסכמי הנורמליזציה עם מדינות המפרץ הם חלק מיישומה של תוכנית המאה "המדומה" כלשונם. לפי תוכנית זאת כ-30% משטחי יו"ש יסופחו לישראל ובשאר השטח תקום ישות פלשתינית עצמאית. תוכנית המאה נדחתה לחלוטין על-ידי אש"ף והרשות הפלשתינית. לכן בראיה הפלשתינית הסכמי הנורמליזציה הם "בגידה בירושלים ובמסגד אל-אקצה, ובבעיה הפלשתינית ותמיכה בתוכנית המאה המדומה".
יש לברך את איחוד האמירויות, בחריין ומדינות נוספות שילכו בדרך של הסכמי שלום עם ישראל עוד בטרם הבשילו התנאים ביוזמה הערבית מ-2002. היוזמה הערבית הייתה איתות חיובי מצד מדינות ערב בתקופת מלחמת הטרור של ערפאת ("אינתיפאדת אל-אקצה"). הפלשתינים שעתה מתרפקים על יוזמה זו היו עסוקים באותה עת בפיגועי טרור נגד ישראלים ככל שהשיגה ידם. התמורות שחלו מאז, המלחמות בעירק, סוריה ותימן, עלייתו ונפילתו של ארגון דאעש, הסכנה האירנית, ו"האביב הערבי" והשלכותיו, הובילו לחשיבה מחודשת בעולם הערבי ביחס לישראל. ישראל אינה הגורם למשברים הפוליטיים-צבאיים במזרח התיכון. במקום להירתע מ"תטביע" הגיע הזמן שהפלשתינים ילמדו לא לפחד מהשלום.
