נורית - "המושב התימני" בגלבוע שלא שרד

עם הקמת הכפר נסלל אליו כביש באורך כ-4 ק"מ בעלות 30,000 ל"י. התחבורה וההגעה לכפר לא הייתה קלה. ל"אגד" (אשד) הייתה תחבורה סדירה עד לזרעין ומי שביקש אז להגיע לכפר נורית נאלץ לקחת "טרמפ" בכלי רכב או ללכת ברגל מרחק 3 ק"מ חצי שעה הליכה מזרעין. בכפר נורית נפתח גן ילדים ובית ספר בפיקוח המרכז לחינוך ובו כ-100 תלמידים ו-4 מורים. אחד מהמורים, כך מספרת לי שושנה מלחן שגדלה במושב נורית, היה מורה תימני מהכפר. בכפר הוקמו כמה מבני ציבור. פעלו בו צרכנייה, ומרפאה עם אחיות. אחת לשבוע ביקר בכפר רופא. האוכלוסייה במקום הייתה כאמור מורכבת רובה ככולה מעולי תימן, אוכלוסייה דתית מסורתית. במקום פעלו מספר בתי כנסת (מנינים) ורב שהוא שוחט.

בספטמבר 1951 החל "סולל ובונה" להקים בשטח כפר נורית, עבור התושבים, בתי קבע עשויים בלוקים ובטון. חודש לפני כן ביום א' 12 באוגוסט 1951 נערכת חגיגת הנחת אבן פינה לבתי הקבע בכפר בהשתתפות העולים, אנשי מעברת נורית (נוריס) ונציגי משקים באזור. את ברכת מועצת האזור הביא ראש המועצה טוביה בן דוד. את ברכת עין חרוד הביא ש. סבוראי. באירוע נמסר על תוכנית להקים 100 דירות ל-100 משפחות. על-פי התוכנית כל משפחה תקבל 40 עד 50 דונם קרקע וכי יישתל במרוכז במסגרת פעילות הכפר כ-700 דונם טבק. תוך שנה–שנה וחצי הושלמו בכפר בניית עשרות מבני קבע. מתיישבי הכפר הועברו ונכנסו להתגורר בהם בהדרגה, כאשר הפחונים ששימשו למגורים בעבר משמשים כמחסנים ומתבנים בחצרות. לכל משפחה ניתנה דירה בהתאם לגודל המשפחה. כך למשל למשפחה בת 4 נפשות ניתנה דירה עם חדר שינה ומטבח וחדרון קטן נוסף. השירותים היו מחוץ לבית.

בסוף 1952 תחילת שנת 1953 הוסב כפר העובדים נורית באופן רשמי למושב ונרשם כאגודה שיתופית. לכל משפחה-יחידה חקלאית הוקצתה חלקת אדמה בת 3 דונם לערך, סביב הבית, לגידולי ירקות ותבלינים לתצרוכת משפחתית, ולהקמת משק עזר שכלל עיזים תרנגולות ועוד. כן הוקצו לאנשי הכפר שטחי אדמה לגידולי מטעים ובהם מטע לגידול טבק. המושב קיבל את מימיו ממעין סמוך ומקידוחי מים וחובר למקורות מים בצינורות. גם לאחר הקמת המושב המשיכו רוב מתיישביו, בהעדר אמצעי ייצור מספקים לאחזקה עצמית, לעבוד לפרנסתם ולמחייתם בעבודות ייעור ביערות ובמשתלות קק"ל. חלק מאנשי מושב נורית עבדו בשדות ובמשקים חקלאים בתל יוסף, בכפר יחזקאל ועוד כמה מאנשי מושב נורית עבדו בשדות טבק בגלבוע. בעיתונות דאז כונה המושב נורית לא אחת "המושב התימני נורית" וזאת כמובן בשל העובדה כי רוב רובם של תושביו היו כאמור עולי תימן. במקומות רבים כולל בעיתונות דאז המשיכו לכנות את המקום גם לאחר שהפך למושב "מעברת נורית" או מעברת נוריס, ועד היום לא רבים יודעים כי במקום שכן מושב שנעלם. לאורך תשע שנות קיומו של המושב היו פה ושם עזיבות תושבים אולם אחרים, לרוב עולי תימן, הגיעו במקומם לעיתים ישירות ממחנה העלייה. לעיתים קרובות הלינו התושבים והביעו תרעומת על כך כי התעסוקה בכפר אינה מספקת וכי בעבודות ייעור, שזו עבודתם העיקרית, הם מחויבים לעבוד בקבלנות ולחפור 120 בורות ליום ב-8 שעות עבודה, ולמי שאינו עומד בהספק זה מופחת שכרו. הם דרשו שכר בעבודה יומית. התושבים הלינו גם על שכרם המועט ועל עיכובים בתשלומי שכרם. את המושב ניהל ועד מושב בפיקוח המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית שליוותה אותו וניווטה את דרכו. בעיתון "דבר" מיום שלישי 20 בדצמבר 1955 אני רואה פרסום מודעה המודיעה כי "נורית - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ מודיע כי באסיפה כללית שהתקיימה ביום 20.9.1955 נבחר ועד הנהלה בהרכב החברים כדלקמן: אהרון משה, סעיד עזרא, שמעון שלום, אברהם קנמה (יתכן שיש שיבוש בשם) שמואל שלמה.

ביום שישי 29 באפריל 1955, פתחו כ-100 עולים תושבי מושב נורית בשביתת שבת מול משרדי הסוכנות בתל אביב. העולים טענו שקשה להם להסתגל לתנאי העבודה במקום ולאורח החיים שתנאי הכפר מטילים עליהם ותבעו להצטרף אל קרוביהם בראש העין ולמצא עבורם דיור שם. העולים בילו את השבת ברחבת משרדי הסוכנות ונשארו במקום עד יום שני 2.5.1951 בבוקר. הם הסכימו לחזור למקום מגוריהם בכפר נורית רק לאחר שהובטח להם שוועדה מטעם הסוכנות תבקר בכפר ותעשה למילוי דרישתם. כעבור מספר חודשים, ב-24 באוקטובר 1955 הפגינו שוב מספר משפחות עולים ממושב נורית ושבתו שביתת שבת מול משרדי הסוכנות בתל אביב בדרישה לאפשר להם לעזוב את המושב ולתת להם דיור של "עמידר" במחנה ראש העין. השובתים הודיעו כי לא יזוזו מהמקום כל עוד לא תתמלא תביעתם. הפעם התערבה המשטרה ופינתה את העולים השובתים מהמקום בטענה כי המפגינים מפריעים למהלך העבודה השוטפת במשרדי הסוכנות.

במחצית השנייה של שנות ה-50, אולי אף קודם לכן, החלה הידרדרות במצבו של מושב נורית. החלה עזיבה הדרגתית של תושבים. בצילום המונח לפני משנת 1957 נראים בתי המושב עטופים בקוצים ובעשביה גבוה. ב-1958 נותרו במושב 20 משפחות בלבד. הצרכנייה נסגרה. בסוכנות היהודית, שהשקיעה סכומים גדולים יחסית בהקמת המושב, "הרימו ידיים" והפסיקו להשקיע במושב. לא מן הנמנע שגורמים התיישבותיים ארציים ואזוריים כאלה ואחרים היו מעוניינים ש"המושב התימני" יתפרק ויעלם, ולא סייעו לשיקמו ולא פעלו להצלתו ולהמשך פעילותו. היה אפשר להביא מתיישבים אחרים למקום ולהציל את המושב. ביוני 1958 התיישבו בכפר נורית, בבתים פנויים שנעזבו על-ידי תושבים, חברי גרעין "שלח" של בני מושבים ובוגרי בתי ספר חקלאים יוצאי הנח"ל, שהקים בשנת 1961 את הישוב רם און בחבל תענך. אנשי הגרעין התגוררו לצד תושבי הכפר שנותרו במקום.

ביום ראשון 28 ביוני 1959 אירע אירוע טראגי קשה בכפר נורית. צעיר בן 17 ממושב נורית שאושפז בבית חולים לחולי נפש בעכו ברח מבית מחולים והגיע לבית אביו בן ה-60 בנורית. התפתח ויכוח קולני בניהם, ואף הדברים הגיעו למאבק פיזי בניהם במהלכו דקר הבן את אביו למות. נער שהבחין במאבק בין השנים הזעיק את אנשי המושב אך הרוצח נמלט. חולית שוטרים מנפת יזרעאל שהוזעקה למקום זמן קצר לאחר הרצח לכדה את הנער הדוקר בשדה ליד גדעונה. האב הנרצח הובא לקבורה באחד מבתי הקברות באזור. כתבה נפרדת על בית הקברות נורית בו נקברו מתי המושב פורסמה באתר זה לא מכבר. ב-1962 הוקם בשטח המושב בסיס גדנ"ע נורית. הבסיס ננטש בשנת 1994 וחלק ניכר ממבניו ומתקניו נהרסו. בשטח ובמתחם הבסיס הוקם לפני מספר שנים ישוב קהילתי ואקולוגי, אף הוא נקרא בשם נורית. ראוי לציין בשלט נפרד - שלט מורשת - את סיפורו ההיסטורי של מושב נורית ההיסטורי.

שוחחתי עם שושנה מלחן (כהן) שגדלה במושב נורית על המושב והווי החיים בו. במהלך שיחתינו הביעה שושנה שוב ושוב את געגועיה למקום. מספרת שושנה: נולדתי בתימן ועליתי עם המשפחה שלי בשנת 1949-1950 כשהייתי בת ארבע וחצי. הביאו אותנו למחנה לעין שמר. אחרי שהיינו תקופת מה במחנה הציעו לנו להתגורר במושב. הביאו בפנינו רשימת מושבים ואנחנו בחרנו את מושב נוריס (נורית). הגענו לנורית בתחילת שנות ה-50. היינו משפחה בת 4 נפשות. נתנו לנו דירת אבן (בלוקים) עם חדר גדול וצמוד לו מטבחון. השירותים היו בחוץ. שושנה זוכרת את תקופתה בנורית כאחת התקופות היפות בחייה. "היינו ילדי טבע, שיחקנו ושהינו הרבה בחוץ ובמרחבי הטבע היפים באזור, שיחקנו במשחקי הילדות של אז כמו: גולות, קפיצה בחבל, מחבואים ועוד. למדתי בגן במושב נורית ובהמשך בבית הספר היסודי שהיה במושב. לא המשכתי ללימודי תיכון, כבר בגיל 15, התחלתי לעבוד בשדות לסייע בפרנסת המשפחה. עוד מספרת שושנה: "אחת החוויות היפות שאני אני זוכרת מהמושב זה לרעות את הצאן, באווירה פסטורלית, על-רקע הנוף הנפלא הנשקף מהגלבוע. כשעזבנו את מושב נורית לכפר סבא היה לי עצוב. עד היום אני מלאה געגועים למושב".