את התלונה בעניינה של בן ארי לא ראיתי. אך למקרא ההחלטה של השופט רוזן ראוי לשאול כמה שאלות: 1. זכות העמידה של הפונה - על-פי הנאמר בהחלטה הוזכר כי מדובר בעורך דין, אך לא מוזכרת כל פגיעה במישרין (כנדרש בחוק) של אותו עורך דין מהעבירות לכאורה של עו"ד ליאת בן ארי ולכן תמוהה ומזרה בעיניי סמכותו של רוזן לדון בפנייה.
2. החוק מחייב "במסגרת תפקידו כמייצג המדינה בערכאות" - מראש היה ברור שהעבירות הנטענות, ככל שנעשו, נעשו במסגרת חייה הפרטיים של ליאת בן ארי, מה ששולל את סמכותו של רוזן לדון בעניין זה בהקשר שלה, ולכן תמוה ומוזר מדוע לא נדחתה התלונה נגדה על הסף, מדוע נדרשה כלל להשיב, ואולי בנימה אפיקורסית וקונספירטיבית, את התשובה נמצא ב-3 להלן.
3. קורבן להטרדות ורדיפה - בתשובתה (כפי שנכתב בהחלטת השופט רוזן), טענה עו"ד בן ארי,
"כי התלונות הן חלק מהתארגנות ענפה וארוכת טווח, שמטרתה לרפות את ידיה בכל הקשור לתפקידה כפרקליטה, נוכח תפקידה כראש צוות התביעה בתיק הפלילי שהוגש נגד ראש הממשלה ונאשמים נוספים, ולהטיל מורא בלב הפרקליטים העושים במלאכה, למען יראו וייראו מלעסוק בתיקים מהסוג המדובר, שמא יהפכו קורבן להטרדות ולרדיפה" - בהחלטתו קובע רוזן "...
בימים אלה, בהם המערכת המשפטית מהווה מטרה לחץ לשונם של המבקשים, על פני הדברים, לערערה ולכרסם במעמדה. מעמדה ועוצמתה של מערכת המשפט הינם בבחינת אבן פינה במדינה מתוקנת הממוסדת על שלטון חוק. על משרתי הציבור לנהוג ולילך בזהירות, פן יראו כמי שנאה דורשים ולא נאה מקיימים, ובכך יסייעו, שלא מדעת, לדורשים לכרסם בכוחה של המערכת, הנתון לה על-פי חוק". רוזן לא מתייחס אומנם ישירות להטרדות ולרדיפות הנטענות (אשר חלקן קיבלו חותמת של בית משפט) ולא מייחס אותם למבקרי מערכת המשפט, אך נראה שהוא די מסכים לעובדה שמערכת המשפט מותקפת היום על-ידי
משחרי רעתה. כלומר, הוא קובע, לטעמי, דעה נחרצת תמוהה ומוזרה שמותחי הביקורת בציבור על מערכת החוק הם אנשים שלילים הרוצים לפגוע במערכת המשפט, לכרסם בכוחה וכיו"ב. לו הייתי במקומו לא הייתי נכנס כלל לפינה המיותרת הזו, אני משוכנע שהמבקרים משוכנעים שהם באים לחזק. בואו נזכור שגם קודמתו של השופט רוזן, אשר ודאי באה לבקר ולא לחורר, ספגה מן הפרקליטות אמירות קשות לדוגמא:
"ביקורת, בדומה לאנטיביוטיקה, מועילה רק כשהיא נעשית במידה, אם מגזימים עם הביקורת, זה מסוכן. ביקורת יתר היא כמו מתן תרופות יתר". ולכן האשמות בכרסום, המתבססות על עמדת צד אחד, אשר בכלל לא היה אמור לטעמי מלכתחילה להתבקש להשיב לבקשה, ומבלי של"מכרסם" ניתנה הזדמנות להתגונן, נראות עפעס בעיני קצת תיאטרליות מידי.
4. "ככל אזרח אחר" - בסיכום של השופט רוזן נאמר
"אין חולק על כך שעל תלונות וטענות כלפי ענייניה של עו"ד בן-ארי להיבחן כיאות בידי הגורמים המוסמכים לכך, ככל אזרח אחר, על-פי חוק וללא כל משוא פנים, ויש לאפשר לגורמים אלה לבצע את פעולתם כדין, בלא הפרעה או התערבות. הנציב ציין, כי הנושא כולו בשלמותו נתון בידי הוועדה המקומית וגופי האכיפה על-פי חוק, ולא לו לדון בכך, ובטח ובטח לא להתערב בעניינים, שהם בליבת שיקול הדעת והעשייה של הרשויות הנ"ל". - וכאן טועה לטעמי השופט רוזן טעות מרה ויסודית. תיק פלילי שנפתח בהודאת בעל דין, כאשר כל הראיות מונחות לפנינו, יכול, לטעמי, להגנז בלא העמדה לדין רק מטעם אחד, והוא מה שקרא פעם
"חוסר עניין לציבור" או כפי שמוגדר היום
"התועלת שתצמח לערכים ולעקרונות שהמשפט הפלילי מגן עליהם, אם החשוד יועמד לדין, אינה שקולה כנגד הנזק שייגרם לערכים ולעקרונות אלה". על גניזת תיק בעילה זו יש הנחיה מפורטת של פרקליט המדינה (הנחיה מספר 1.1), וממנה ברור, שאין כאן כל אפשרות של הסתמכות על "ככל אזרח אחר" כי ההחלטה במקרה זה היא אינדיבידואלית, על-פי הנתונים של כל מקרה ומקרה, לדוגמא:
"במסגרת גיבוש החלטתם שלא לפתוח בחקירה או שלא להעמיד לדין בעילת "נסיבות העניין בכללותן", יתנו החוקר או התובע את דעתם למידת הפגיעה שעשויה להיות להחלטתם זו על אמון המתלונן, נפגע העבירה או הציבור במערכת אכיפת החוק .." והרי סביר ביותר שהעדר טיפול פלילי נגד אדם כה בכיר במערכת שלטון החוק ובעבירות לכאורה הנחשבות (על-פי החלטות בית המשפט העליון) כמכת מדינה, יקשה (בדומה ליחס הסלחני לחשדות נגד בעלה של השופטת ביניש בעבירות מס) למשך כמה שנים על אכיפת חוק התכנון והבניה, וברור שיחס סלחני במקרה כזה עלול לתת מכה לאמון הציבור במערכת אכיפת החוק. ולכן כתיבת דוח ביקורת, בלי להזכיר כלל שיש שיקולים לחומרה וכי אסור כאן לומר "ככל אזרח אחר" מהסיבה הפשוטה שליאת בן ארי איננה כלל וכלל "ככל אזרח אחר", ואף אם על אזרח אחר היינו מקלים, בעניינה עלינו להחמיר. לפחות עלינו לשקול החמרה, והשופט רוזן מסמן, באורח שראוי למתוח עליו ביקורת נוקבת, לעירייה, לכאורה, על חובתה לשלול החמרה.
5.
האם הכל שלילי? חס וחלילה! - השופט רוזן קובע שתי קביעות יסוד נכונות וחשובות:
א. שאין לו סמכות לדון בעניינה של ליאת בן ארי.
ב. שהוא מצפה מהיועץ המשפטי לממשלה לפתרון מערכתי למניעת הישנות כאלה בושות, על-מנת להבטיח שהאחראים על אכיפת החוק יבינו שהחובות החלות עליהן חייבות להיות מוקפדות לעילה ועילה.
6. חמתה מרובה מצילה - בניגוד לסכך הסוכה המחייב שהצל יגבר על השמש, הרי שבהחלטת רוזן השמש גוברת על הצל. עם זאת אינני יכול להשתחרר מן הרושם שהשופט רוזן תפס טרמפ על התלונה על-מנת להביע עמדות אשר עלולות להשפיע לרעה על מקבלי ההחלטות בעירייה והאמירה העיקרית שבהן היא
"ככל אזרח במדינה", באשר בהקשר של עבירות בנייה בפרט, ולעבירות על החוק בכלל עו"ד בן ארי היא לגמרי לא "ככל אזרח במדינה" ואף המבקר עצמו מדבר על כך בציפיותיו מהיועץ המשפטי לממשלה. אך הוא במקביל מרתיע בדבריו את העירייה מלקחת את הדברים בחשבון בהחלטותיהם מנימוקים לכאורה של שוויון בפני החוק, נימוקים אשר במקרה כזה חייבים להיות מאוזנים עם שיקולים נוספים אותם לא מציין רוזן כלל ועיקר.
יתרה מכך, השופט רוזן מצטרף בהחלטתו למקהלת
"אכלו לי שתו לי" של פרקליטות המדינה, כאילו הוא מתקבץ לו עם חבריו לצמרת משרד המשפטים, אותם הוא אמור לבקר, לבונקר אחד, מה שבעיני נראה מאוד לא תקין, ובכך הוא נוקט צד שאסור לו לטעמי לנקוט, כי בנקיטת צד הוא מאבד את הניטרליות אשר כה חשובה לביצור מעמדו כאדם נטול פניות הנאמן לחוק, ולחוק בלבד, כנאמר בסעיף 9 של החוק
"אין על הנציב ועל עובדי הנציבות מרות בעניין מילוי תפקידיהם לפי חוק זה, זולת מרותו של הדין". 