משרד הבריאות מפרסם בכל יום שפע נתונים על כמות המאומתים החדשים, אחוז הבדיקות החיוביות, חולים קשים חדשים ועוד ועוד. כל הנתונים הללו חשובים לקביעת ובחינת מדיניות, אבל את העיקר איננו מפורסם באופן סדיר: כמה מאומתים יודעים מי הדביק אותם ואת מי ייתכן שהם הדביקו? זה נתון חשוב עד מאוד, אולי הכי חשוב, מכמה סיבות: נגיפי MERS, SARS ואבולה טופלו בקלות יחסית לקורונה מאחר שכמעט כל הנשאים הראו תסמינים משמעותיים מהר מאוד, לכן יכולת התנועה שלהם הוגבלה וכולם ידעו להיזהר. במקרה של נגיף הקורונה החדש, חלק מהנשאים, בהיקף נרחב, לא יראו תסמינים לעולם והם למעשה א-סימפטומטיים. כמעט כל מי שכן יראו תסמינים, אולי אפילו כולם, מדבקים בעיקר ביומיים שלפני הופעת התסמינים בפועל - מכונים בשלב זה פרה-סימפטומטיים. לכן קשה להם מאוד לדעת על עצמם שהם מדבקים ולאחרים לשים לב ולהיזהר.
למעשה, בחלון הזמן בו בדרך כלל אנשים מגלים שהם נשאי קורונה, חלפו כבר 5-3 ימים על-פי רוב מזמן ההדבקה, ובערך 3-1 ימים מהזמן בו החלו להדביק אחרים. פרק הזמן הזה מכונה "חלון הקסמים", כי סגירת מעגל מהירה של בדיקת הנשא הראשון, תחקור יסודי שלו, זיהוי כל המגעים שלו והכנסתם לבידוד חייבת להסתיים מהר מאוד: אחרת גם הם יספיקו להדביק אחרים וחוזר חלילה. אם לדוגמה בודקים אנשים 5 ימים אחרי שנדבקו ומסיימים תחקיר 8 ימים אחרי ההדבקה, אין מזה כמעט תועלת. זה כמו מכבי-אש שמשפריצים מים במסלול שבו עברה כבר השריפה, במקום לנסות לעכב אותה.
אנחנו יודעים כבר שנגיף הקורונה מדבק מאוד. שדרך ההדבקה העיקרית היא שהייה קרובה לנשא, ושהסיכון בחשיפה עולה במהירות עם הזמן: שהייה של עשר דקות הרבה יותר גרועה משהייה של דקה. דיבור, שירה, צעקות והתנשפות מגדילים את הסיכון, חללים סגורים או אוורור לקוי מגדילים מאוד את הסיכון, כמעט פי 20 מאשר מקומות פתוחים. ישנן גם ראיות חזקות לכך שבמקומות סגורים, הנגיף נישא באוויר ויכול לדבק כך גם במשך שעות אחרי שהנשא כבר יצא.
פרופ' רן בליצר, ראש הצוות המקצועי של מגן ישראל, דימה את סיכוני ההדבקה לעשן סיגריות: אם מעשן חולף לידכם במרחק של כמה מטרים במקום פתוח, תריחו מעט את העשן וזהו. אם תעמדו במקום פתוח סמוך למעשן לאורך זמן, הריח יהיה משמעותי. ואם תשהו לידו במקום סגור, הריח יהיה חזק וגם הבגדים שלכם יסריחו. אפילו אם תכנסו לחדר שלא אוורר היטב שעות אחרי שמישהו עישן בו, תרגישו זאת מיד.
ריחוק ומסיכות מועילים מאוד סטטיסטית, אבל אינם פתרון קסם ובוודאי לא מספקים הגנה ודאית. בשהייה ממושכת במקום סגור עם נשא, סיכויי ההדבקה משמעותיים גם אם כל הנוכחים חובשים מסיכות. מחקרים אמפיריים גדולים מאוד שנערכו במדינות שונות מראים שחלק ניכר מהנדבקים נדבקו בבית, כי באופן טבעי שהו לאורך זמן במקום סגור ליד נשא. אבל לא מעשי לדרוש ריחוק ומסיכות בתוך משקי-הבית בגלל שיידרשו גם שירותים נפרדים, ארוחות בנפרד, שינה של בני-זוג בנפרד ועוד, וחוץ מזה כל מי שהתחיל שרשרת הדבקה של בני-משפחה בבית, נדבק קודם בחוץ.
ניתוח פשוט היכן נדבקים בחוץ? הרוב הגדול שמקום הדבקתם אותר נדבקו במפגשים צפופים ממושכים או במקומות סגורים, בדגש על מקומות בהם הוגש אוכל או היו שירה, דיבור וריקודים, ובערך 10% מהנשאים הדביקו 60% מהנדבקים. עוד ידוע לנו שחלק ניכר מהצעירים שנדבקים לא יראו תסמינים בשום שלב, כלומר הם א-סימפטומטיים ואם לא יערכו בדיקה לא תהיה דרך לדעת שהם נשאים, אבל הם ממשיכים להדביק אחרים. ככל שצעירים יותר, כך זה נפוץ יותר.
מדינת ישראל היא המדינה המפותחת עם הילודה הגבוהה ביותר בעולם, ואחוזים גבוהים מאוד של צעירים לומדים הרבה יותר מ-12 שנות לימוד באוניברסיטאות או בישיבות. מעבר לכך, חלק ניכר מהצעירים משרתים בצבא. למעשה, בנסיבות רגילות, כשליש מאוכלוסיית ישראל נמצאת במדגרות הדבקה שהן - שהות ממושכת במקומות סגורים עם קבוצות גדולות ומתחלפות של אנשים ממקומות מגוונים: מערכת-החינוך, הצבא, אוניברסיטאות וישיבות. זו קבוצת הגיל המורכבת ביותר לזיהוי מוקדם - צעירים שרובם הגדול לא יראה תסמינים בכלל.
אין שום התכנות מעשית לשמור על הפרדה בין תלמידי תיכון לאורך זמן, וכבר נפטרה גננת שנדבקה בגן. גם בצבא שיעור הנשאים מדאיג, וחיילים נדבקים בצבא ואז מדביקים את המשפחה בבית. לכן ניתוח פשוט מעלה שפתיחה בטוחה של מערכת החינוך כולה ותפעול שגרתי של הצבא מחייבים להציב יעד לאומי של אפס הדבקה בקהילה, כלומר לכוון להגיע למצב בו אנו יודעים לאורך זמן לגבי כל מאומת שהתגלה ממי הוא נדבק, ואת מי היה עלול להדביק. איך עושים את הנס הזה?
כמו בניו-זילנד, אוסטרליה, סין, ויטנאם ועוד: יש לחלק את כל מדינת ישראל לאזורים, להגביל תנועה ביניהם לצרכים חיוניים בלבד, לבדוק, לבודד מחוץ לבית, לתחקר ולעקוב אחרי נשאים והמגעים שלהם בכל האזורים, ולפתוח בהדרגה רק את האזורים הירוקים בהם אין שום סיבה לחשוב שמתקיימת הדבקה בקהילה: אם לדוגמה נדבק בסיס צבאי שלם בידי טבח שחזר מהבית, ואיש לא יוצא משם, זה לא נחשב הדבקה בקהילה. כנ"ל ישיבה סגורה עם חולים בתוכה שאינם יוצאים החוצה לחלוטין עד להחלמתם המלאה. מנגד, אם ישנו נשא בודד בעיר שאיננו יודע מי הדביק אותו ועם מי היה במגע מאז שנדבק, הרי שצריך להתייחס לאזור כולו כאדום.
אם נתמיד בשיטה הזו, בתוך שבועות בודדים, רוב האזורים בארץ ייפתחו לתנועה חופשית ביניהם, ונוכל להפנות את כל המשאבים והמאמץ הלאומי לטיפול באזורים האדומים. בתוך שבעה שבועות, כל הארץ תוכל להיות אזור ירוק אחד גדול, ואז ברגע שתתגלה התפרצות באזור מסוים, וצפויות להיות רבות כאלו, רק אותו אזור ייסגר ויטופל במהירות האפשרית בעוד יתר הארץ ממשיכה להתנהל בשגרה.
רק כך(!) נוכל לפתוח בביטחון את מערכת החינוך לכל הגילאים, להפעיל את הצבא באופן שגרתי, לאפשר לימודים בישיבות ובאוניברסיטאות ולהבטיח בכל עת את שלום הציבור, את קיבולת מערכת הבריאות וכל יתר מדדי ההצלחה. מגיפה, כמו שריפה, חשוב לכבות לחלוטין. אולי שוב יכה ברק ותהיה שריפה, אבל הסיכון נמוך בהרבה מזה שבהשארת גחלים בוערות ביער.
