המשוואה הכי בולטת בזמן הזה היא פשוטוה ואכזרית: המנהיגות החרדית נותנת לנאשם בפלילים נתניהו שלטון והוא בתמורה נותן להם את עטיני השלטון כדי שינקו מהם כאוות נפשם. יש למשוואה הזאת עוד מרכיבים. כך, למשל, כנגד זה שהם נותנים לו שלטון, נותן הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים נתניהו למנהיגות החרדית גם רשיון כמעט בלתי מוגבל לעשות ככל העולה על רוחם בתחומים רבים ומה שחשוב בימי קורונה אלה - פטור מציות להנחיות משרד הבריאות.
יש להדגיש. לא מדובר כאן על כלל אוכלוסיית החרדים. רוב האנשים - נשים וגברים - המרכיבים את מה שנקרא "החרדים" הם מה אנשים ישרים וחרוצים שכל מה שמעניין אותם הוא להתפרנס, לחנך את ילדיהם ולקיים את חיי הקהילה שלהם. נכון שהמנהיגות שלהם - הן זו הדתית, הן זו הפוליטית - מעדיפה שהם לא ייחשפו למה שהם קוראים "פיתויים" שהחיים המודרנים עשויים לְזָמֵן לפתחם; ונכון גם שבדיוק בשל כך המנהיגים החרדיים הללו מעדיפים למנוע מהציבורים שלהם להשכיל ולהיות מעורבים בחברה הכללית, להתקדם בסולמות החברתיים-כלכליים ואולי, כתוצאה מכך, לשנות את אורח חייהם. לשם כך חשוב למנהיגים החרדיים הללו להשיג עבורם כספים שיאפשרו ליותר ויותר חרדים להימנע מהשכלה, מעבודת כפיים ומהשתלבות בחיי המדינה והחברה, כך שאפשר יהיה לשלוח את הנשים לעבוד ולפרנס את המשפחה בעוד הגברים נשלחים - לעיתים כנגד רצונם ונטיות ליבם - ללמוד תורה.
התוצאה היא - ואין זה מפתיע - גידול מתמיד בכמות האוכלוסיות החרדית ועם זה, כפועל יוצא מכך, גידול בלתי-פרופרציונאלי בתחושת העוצמה וכנראה גם החוצפה והזלזול בכל מה שאיננו הם או למצער, כל מה שחשוב להם. זו תוצאה ישירה של מדיניותו של הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים נתניהו, שנתן להם - וממשיך לתת להם - מה אפשר לקרוא לו שוחד של מתנות, הטבות והקלות, כנגד תמיכה בלתי-מסויגת מצידם בהמשך שלטונו. מבחינה זו, צודק פרופ' מוטי רביד באבחנה שעשה כלפי האוכלוסייה החרדית ובעיקר הנהגתה, גם הרבנית וגם הפוליטית, עת שקבע כי נראה שהתוצאה של יחסי הגומלין המעוותים והאנטי-ממלכתיים של הנאשם נתניהו והמנהיגים החרדים אינה אלא יצירת תרבות שאיננה תורמת דבר - בטח לא לכלכלה, להגנה על הארץ הזאת ולחברה הכללית, אך בו-בזמן היא חושבת שהכל מגיע לה ולכן היא רק נוטלת ונוטלת מהקופה הציבורית ויונקת מעטיני הציבור כנגד מתן השלטון לנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים נתניהו.
נכון, יש גוונים באוכלוסייה החרדית. יש שוני בין חרדים מזרחיים ובין חרדים ליטאים וחרדים חסידיים. ונכון גם שניתן לראות רבנים כמו הרב דויד יוסף, בנו של עובדיה יוסף שהיה, כנראה, אחרון הרבנים החרדים הממלכתיים, שקוראים לציבור שלהם לציית להנחיות משרד הבריאות בעת הקורונה ואם צריך, אפילו לסגור את בתי הכנסת גם ביום כיפור - גם כאשר ממשלתו של הנאשם בפלילים נתניהו מתירה את פתיחתם. אבל הם מיעוט קטן ובלתי-נחשב והשפעתם, לצער כולנו, קטנה.
מעבר לכך, רבים וטובים מקרב הציבור החרדי יוצאים מהתבנית הידועה של היעדר השכלה וכישורים המתאימים לחיים המודרניים. הם הולכים ללמוד ולעבוד, מתפרנסים ומתערים - במגבלות - בחברה הכללית ובעיני חלק ניכר מהם, ההתנהגות של המנהיגויות החרדיות - הן הרבניות, הן הפוליטיות הייתה כבר מזמן לְזָרָא.
ועדיין, חלק ניכר, כנראה הרוב הגדול של הציבור הזה, פועל בכל דרך להחזיק במקל משני קצותיו: לקבל כל מה שאפשר ולתת כמה שפחות ואם אפשר - לא לתת בכלל. זה נראה בשכונות החרדיות בברוקלין וזה נראה בריכוזים החרדיים בבני ברק, בירושלים, בבית שמש, בביתר עילית ובמקומות נוספים. לא רק התחמקות מציות להוראות - אפילו שאלה באות להגן עליהם - אלא התרסה. ואחר-כך, תלונות אם הם לא מקבלים באופן הכי מיידי טיפול מציל-חיים שיציל אותם מהמגיפה שהם עצמם, בהתנהגותם, הביאו עליהם.
אבל אין להאשים אותם. ציבורים אחרים רבים, אם היו מאפשרים להם לעשות ככל העולה על דעתם, היו אולי גם כן פורקים עול. כנראה שכם ציבורים אחרים רבים, אם היו מאפשרים להם באופן קבוע לקבל הכל בלי לדרוש מהם דבר, היו כנראה שמחים לכך.
האשם העיקרי בכך הוא אותן נבל שמאפשר זאת ובמקרה שלנו, זה הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים נתניהו וחבר מרעיו מהנהגת הליכוד שהפכו את מתן השוחד הזה להנהגות החרדיות ללחם חוקה של הפוליטיקה הישראלית.
אבל יש כאן אשמה חמורה עוד יותר. משום שיש כאן ניצול של העובדה שההנהגה החרדית חפצה - במודע ומתוך כוונת מכוון -ומנסה לעשות ככל יכולתה, לְשָׁמֵר את הציבור שאותו היא מנהיגה בבבורות, בבערות ובעוני, כך שתוכל לשלוט בו ולהבטיח שלא יברח אל העולם המודרני ואז, רחמנא ליצלן, אולי יתפקר ויהפוך לאוסף יחידים חופשיים ורציונאלים, מה שיוביל להתפרקות המחנה.
זה לא התחיל בימי שלטון נתניהו ואפילו לא בזמן שלטונו של בגין, שהיה הראשון ליצור את הברית הבלתי-קדושה הזאת בין הליכוד והחרדים. זה מתחיל במאה ה-17 ומתעצם במאה ה-18, כאשר המערכת היהודית החרדית הפסיקה להצמיח מנהיגים בשיעור קומה כזה שיאפשר להם להמשיך בבניית הלכה המותאמת לזמנה. או-אז החל הקיפאון המחשבתי וההנהגות החלו בדיכוי כל פרץ יצירתי וניסיון לעדכן את ההלכה באמצעות פסיקות חדשניות ופרשנות המתאימה לזמנה.
זה היה נכון בעיקר ליהדות של מזרח אירופה וזה נבע, כנראה, מהפחד של ראשי הקהילה מקירבה יתרה לאוכלוסיות המקום - פחד שיחסה העויין של האוכלוסייה המקומית הֵזֽין. לעומת זה, היהדות המזרחית, שלא כמו רעותה האירופית - בעיקר המזרח-אירופית - חיה בשלום יחסי עם האוכלוסיות המקומיות ולפיכך הצורך שלה להסתגר ולהתרחק עוד יותר מאוכלוסיית המקום היה פחות קריטי ודחוף. אולי משום כך התפתחה היהדות של ארצות המזרח התיכון והבלקן והייתה יהדות יותר פתוחה וסובלנית.
והנה, דווקא כאן בישראל, אולי מפני היחס המשפיל של מנהיגות היהדות החרדית המזרח אירופית סטתה היהדות המזרחית מדרכה והחלה לקבל על עצמה יותר ויותר את המנהגים - לרבות הלבוש, כמו גם הנטיות הפָּרָזֽיטֽיוֹת - של היהדות החרדית המזרח אירופית. כך, אם אפילו רק לפני דור או שניים מנהיגי הציבור החרדי-מזרחי התגאו בבכך שעבדו למחייתם ולא התפרנסו מרבנות או סתם מקופת הציבור ונהגו בהתאם לציווי של "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" - הרי שהחל ממחצית שנות החמישים של המאה הקודמת אימצו המנהיגים המזרחיים שקמו אחריהם את המֽנְהָגֽים של פרנסי הציבור החרדים המזרח-אירופיים שעבורם עבודת הכפיים והיכולת להתפרנס ולפרנס משפחה פינו זה כבר את מקומם לטובת חיים על-חשבון הציבור. כך גם נולדו החצרות של רבנים מזרחיים שהלכו בעקבות החצרות החסידיים שמאז ומעולם לא היו אלא מסחטת כספים שדרכה העבירו ההמונים - רובם עניים וחלקם אף עניים מרודים - כספים לטובת האדמור או הבאבא התורן.
וכל זאת התאפשר בשל המדיניות שבהחלט ניתן להתייחס אליה כאל מדיניות שוחד מבית-מדרשו של הליכוד, שאצל הנאשם בפלילים נתניהו עלתה לדרגת אומנות - או אולי נכון יותר יהיה לקרוא לכך שחיתות מפוארת וחסרת גבול.
עם קום המדינה החליט בן-גוריון כי נכון יהיה לשמר את יכולתה של היהדות החרדית להמשיך ולהקים מתוכה גדולי דור תורניים ולפיכך קבע כי עד 400 עילויי אברכים יוכלו להתרכז בלימוד, בחינת "תורתם אומנותם". בזמנו של האתוס הזה, חלקם של החרדים - למשל "פועלי אגודת ישראל" שעבורם עבודה הייתה ערך חשוב - ראו עצמם כחלק מהתחייה הלאומית העברית. כך גם באשר לחרדים המזרחיים שהיו חלק בלתי-נפרד מתנועת העבודה, לא רק הפוליטית אלא יותר מכך: הרעיונית, זו שמבחינתה עבודה היא ערך והיכולת לפרנסת האדם ומשפחתו באמצעות עבודה היא משאת חיים ונפש.
יתר החרדים נטו להסתגר ולהימנע ממעורבות בשלטון - בין השאר משום שלשיטתם המדינה הייתה מעצם הגדרתה עניין חילוני - ולכן או שכלל לא הכירו במדינה או שלכל היותר שמרו על מסגרת יחסים מינימליסטית עם המדינה, תוך שהם עצמם מקיימים את מוסדותיהם ותוך שהם משתדלים שלא להיות סמוכים על שולחנה של המדינה. הדתיים הלאומיים, המפד"ל (מה שלימים היה ל"בית היהודי" ול"ימינה"), נרתמו לשותפות המדינית עם תנועת העבודה כ"שותפים טבעיים". להבדיל מיורשיהם ב"ימינה" או ב"איחוד הלאומי", הם הצטיינו ביתר סובלנות וכך, למשל, היה זה ח"כ משה אונא מהמפד"ל שהצבעתו הייתה זו שהכריעה בעד ביטול הממשל הצבאי שחל עד אז על ערביי ישראל.
והסידור הזה עבד עד למהפך של ד"ש שנתן את השלטון לליכוד שעבורו עבודה שוב לא הייתה עניין כל-כך מרכזי. מכאן ואילך התחיל הרומן עם הדתיים והחרדים עד שהגיע לכך שאלה גם אלה הפכו להיות לשותפים הטבעיים לא רק של בגין או שמיר שלהם היה לפחות יחס של כבוד לדת ולמסורת, אלא גם לאפיקורוס שרון שעבורו דת הייתה עבודת אלילים ולנאשם בפלילים נתניהו שהתנהגותו היא לא רק התנהגות מופקרת מכל בחינה מוסרית ודתית, אלא שהוא ממשיך לחטוא אפילו בכך שהוא ממשיך לשאת את שם האלוהים לשווא עם כל "בעזרת השם" שהוא מוציא מפיו, לרבות בכל אותם פעמים שהוא משקר במצח נחושה.
עתה, לאור זה שההתנהגות של אותם מקרב הציבור החרדי - בעידוד ישיר או עקיף של מנהיגיו הדתיים והפוליטיים שחונכו לכך על-ידי הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים נתניהו - אולי הגיע הזמן שכל מי שנקעה נפשו מכך יזכור שמדובר בסך-הכל ב-10%-15% מכלל האוכלוסייה הישראלית ולפיכך אפשר לכונן ממשלה שתקיא מקירבה הן את נותני השוחד כמו גם את מקבלי השוחד הללו: את מקבלי המתנות ואת נותני השלטון בתמורה לרשיון לחיות על-חשבון הציבור ובאותה העת: לזלזל בו ובבריאות של כולנו.
