נשאלת השאלה מדוע ההפגנות נגד נתניהו נמשכות, למרות התוצאות המאכזבות. ההפגנות נמשכות למרות שמטרתן, הדחתו של נתניהו, לא מושגת. למרות שהמטרה לא הושגה גם בשלושה סבבי הבחירות. למרות שהיא לא הושגה גם בהצבעות בכנסת. למרות שהיא לא הושגה אפילו בעתירות לבגצ שנידחו. מסתבר שלמרות כל הכשלונות והאכזבות, המפגינים ממשיכים כנראה להאמין שרק הפגנות ברחוב יביאו להדחתו, למרות שמשפטו אמור להתחיל בינואר 2021 וסביר להניח שימשך שנים רבות מאוד.
כנראה שההפגנות הפכו עבור המפגינים מטרת פעילות ועיסוק חשוב מאוד בפני עצמו, כדי להוכיח לעצמם ולציבור שהם קיימים ולא מתיאשים. מעתה הם הופכים לתנועה חברתית שההפגנות הן מטרת קיומה. מדובר בפועל באנשים מתוסכלים ומיואשים. אנשים מאוכזבים שההפגנות הן עבורם סוג של ריפוי באמצעות תנועה ומפגש חברתי. אנשים ששותפים לקולקטיב סוציולוגי ופוליטי, שמאוכזבים מכשלונם בבחירות, ומכשלונם למנוע הקמת ממשלת ביבי ובני. ההפגנות הן עבורם תרופה ללא הבראה. על כן הם ימשיכו בהפגנות בתקווה להפיל את"הבסטיליה" של ביתו ולהובילו סוף-סוף אל "הגיליוטינה", כדי לערוף את ראשו הפוליטי. הבלפוריאדה תימשך למרות שמטרתה נעלמת.
האם ההפגנות יגרמו למהפך שלטוני בזמן המגיפה הרפואית? בקרב אלפי המפגינים יש מגוון רחב של סוגי אנשים בעלי מטרות, דעות, ומוטיבציות שונות.
קבוצה אחת של מפגינים הם ותיקי השמאל הציוני הקלאסי, של ארץ ישראל הישנה והטובה.
קבוצה שניה אלה הם השמאל הקיצוני האנרכיסטי האנטי ממסדי שמתנגד לכיבוש ולצה"ל. הקבוצה השלישית הם ערב רב של טרמפיסטים ובראשם חלק מחברי הרשימה המשותפת של הערבים הישראלים שמפגינים עם דגלים אדומים נגד הכיבוש ובעד המדינה הפלשתינית.
ההפגנות הפכו למודל אנרכיסטי של חיקוי, עבור אנשים רבים שאינם מרוצים משום דבר בארץ, שמצאו עיר מקלט עם אנשים שהם יכולים להזדהות איתם. כל הבליל האנושי המפוצל הזה, יש לו אך ורק מכנה משותף אחד - הדחת נתניהו. בני גנץ ויאיר לפיד אינם שייכים לסוג הזה של מפגינים אנרכיסטים. אולם כל המתונים בכל המפלגות ניגררים אל הקצוות של הקיצונים. מצער שגם רוב האחראיים והמתונים בקרב חברי הכנסת, מהקואליציה ומהאופוזיציה, נגררים ל"ספורט הלאומי" של "חפש את האשמים". ההפגנות מתחילות להימאס גם על התומכים וגם על המתנגדים להן. הן מיצו את עצמן. ההפגנות עלולות להיות על פרשת דרכים בדרך לסופן.
החלק הרציני מקרב המפגינים מוחים באמת נגד הממשלה מדיניותה וראשה וזה מובן. ואולם חלק אחר של המפגינים רואים במדינה סמל דיכוי כוחני הראוי לפירוק וחיסול. הם נגד צה"ל, נגד בעלי ההון, נגד הממסד האזרחי והדתי. החלק הקיצוני הזה פועל מתוך אמונה שההפגנות עשויות להצליח לחולל "מהפכת תחריר" עממי לשינוי המשטר. קבוצות קיצוניות אלה גוררות ומאפילות על כל שאר המפגינים וצובעים אותם בקיצוניות.
התקשורת החזותית המסחרית שותפה להגברת היאוש והאנרכיה בגלל עריכה מקצועית שנותנת את הבמה בעיקר לדוברים הקיצונים מכל צד, במקום לתת את הבמה הטלויזיונית לדוברים האחראיים שמסוגלים לעצב אווירה של שותפות, אחדות, וערבות הדדית בעת המשבר. לסיכום, גם הפוליטיקאים וגם המשפטנים גורמים במחלוקותיהם, חלקן ענייניות וחלקן אישיות ופוליטיות לשיבושים ולעיכובים שפוגעים במאבק בקורונה לשם הצלת חיים.
