עשרים וחמש שנה חלפו מאז הרצח הנתעב, ועדיין מוטרד העם היושב בציון, בשאלת מורשת רבין. הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם? ואם היית, מה היה אופייך: ניצי? יוני? 'סמולני'? ימני? שמרני? ליברלי? - ואולי בכלל מדובר בתעתוע של רגל פה ורגל שם, הכל לפי נסיבות העניין, מה שמאפשר למחנות השמאל והימין ללהטט במורשת ולנכס בסופו של דבר את רבין, כל גוש לעצמו? בעוד המחלוקת מתגלגלת כבר רבע מאה, מתחדשים מדי שנה סיפורי מורשת חדשים. השנה נחשפנו לשניים מפתיעים כאלה, וישפוט הקורא.
את האחד חשף
אלוף בן, עורך
עיתון הארץ. מדובר בפתק גנוז שרבין כתב במו ידיו, בעת שביקר ביחידת המסתערבים שמשון שפעלה בעזה. בתום הפגישה של רבין עם המפקדים, הבחין הרס"ר בפתק שנותר על השולחן, ותוכנו מדהים: "אמרתי לדיכטר, שמאז שלחצתי לערפאת את היד, אני לא מעז לגרד את התחת". עד כדי כך עורר בו הפירחח מרמאללה תחושות סיאוב.
אבי דיכטר, אז ראש מרחב הדרום בשב"כ, נתבקש להורות מה עושים בפתק. דיכטר, יהודי חכם, קלט מיד מהי עוצמת הנפיצות של הפתק: "להשמיד. אם זה ידלוף, כל הסכם השלום קורס". כיום, בהיותו איש הימין, הוא כנראה מתחרט על השמדת האקדח המעשן, שמבטא את עומק המיאוס שחש רבין כלפי הנוכל מרמאללה, שרבין מעולם לא העז לכנותו 'ידידי' (בניגוד לנתניהו).
הגילוי השני הוא סיפורו המפתיע של איתן עומר, שנחשף על ידו רק השבוע. בשלהי 1994 - ימי אוסלו הסוערים, הוא היה בן 18, תלמיד שיעור א' ב'מרכז הרב', ומרכֵּז סניף 'עזרא' בקריית מוצקין. תמימותו הנערית הובילה אותו ליזום ראיון עם רבין לעיתון הסניף. ברשימת 120 הח"כים שהפיצו אז גורמים בימין על-מנת לעודד אזרחים להתקשר לח"כים ולמחות על אוסלו, מצא את מספר הטלפון של רבין. הנה עדותו מכלי ראשון, בקיצורים מתבקשים: "במוצאי שבת, סיימתי משמרת התנדבות במשמר האזרחי ב-23:30, והרמתי טלפון לבית רבין. לתדהמתי ענתה לי לאה רבין. כעבור כמה שניות, נשמע בטלפון קול הבס: 'ערב טוב'.
"הייתי בטוח שיגלגל אותי לכל הרוחות, כולל נזיפה על השעה המאוחרת. אבל הוא ענה במלוא הרצינות... קבענו שיתראיין אחר שובו מארה"ב. ... מצוייד במכשיר הקלטה ובשאלות, חייגתי בדחילו ורחימו. רבין היה על הקו. שאלתי בעדינות: 'יש לך חמש דקות עבורנו'? והוא ענה: 'בסדר, תתחיל כבר ונראה'. "אני: 'האם יש לך איזה מסר או איחולים לבני הנוער שאצלנו בסניף?'
"ראש ה
ממשלה: 'כן, יש לי מסר: ... על בסיס העיקרון שהיושב במרומים עוזר לאלה שעוזרים לעצמם, אתם שייכים לדור, או לשני הדורות, של אותם יהודים שההשגחה העליונה וההיסטוריה היהודית הטילו על כתפיהם את האחריות לעיצוב גורלו של העם היהודי ושל מדינתו, מדינת ישראל. והמסר הזה הוא מסר מחייב. הוא מסר של דת, מורשת, היסטוריה יהודית בת שלושת אלפים שנה. ואת המסר הזה כל אחד חייב להרגיש, שאין הוא פטור מלשאת באחריות לו. בכל תחום שילך, ובכל תחום שיפנה, ישאל את עצמו: 'באיזו מידה אני ראוי באמת להיות בן אותו דור לעם היהודי שאין דומה לו, בעברו ובהווה ובעתידו? מה אני עושה כדי, אכן, לממש את הזכות הגדולה שניתנה לי בהיותי בן הדור הזה'"?
מבט חדש
אז מהי המורשת? דומה שתמצית המורשת טמונה בנאום שנשא בכנסת ב-5 באוקטובר 1995, חודש לפני הירצחו. ראש הממשלה גולל בפני המליאה את עקרונות השלום שלו: לא למדינה פלשתינית; לא לחזרה לקווי 4 ביוני; ירושלים מאוחדת בירת ישראל כולל מעלה אדומים וגבעת זאב; גבול הביטחון - בקעת הירדן; לא לנסיגה מגושי ההתיישבות, ואפילו הקמת גושי יישובים, "והלוואי ויהיו כמו גוש-קטיף גם ביו"ש"; מדינת ישראל תשתרע על רוב שטחה של א"י המנדטורית.
השמאל מאוד לא אוהב את עיקרי הנאום הזה. כפי שהוא מתעלם מהעובדה, שרבין בנה ביש"ע יותר מכל ראש ממשלה: בגין, שמיר, שרון (בהיותו רה"מ) וכמובן יותר מנתניהו המקפיא. מצד שני, אין להתעלם מכך, שהיו לשמאל סיבות אחרות להפיכת רבין ליקיר השמאל: הוא ניהל מו"מ רציני על הסגרת הגולן לסוריה (בעקבותיו, אגב, צעד גם נתניהו, אפילו פעמיים). למרבה המזל טורפדה העסקה בכל פעם מחדש בידי אסד, שהתעקש שחייליו ישכשכו רגליהם במי הכינרת. רבין זכור גם בלשונו המצליפה כלפי מבקריו: 'פרופלורים' ו'אויבי השלום' הוא כינה אותם.
מה שאולי הכי חמור בהתנהלותו הייתה העובדה, שרבין היה שותף להפעלת השב"כ, מוסד ממלכתי מפואר, לצרכים פוליטיים: לנוכח צלילתו של רבין בסקרי הבחירות, אירגן מאן דהוא סצינה מרושעת להכתמת הימין באמצעות ניסיון לרצח ראש הממשלה, שהסתיימה לדאבון הלב באסון נורא. השב"כ, שרבין היה מפקדו העליון, ידע ולא טרח לסכל.
מבט חדש לגבי מהות מורשת רבין, סיפק השבוע מי שהיה מזכיר המשלה בזמנו
שמואל הולנדר: "אילו הוא לא היה נרצח, הוא היה מבטל את
הסכם אוסלו ושולח את עראפת וחבר מרעיו למקום ממנו הם באו". חבל שמטורף בן בליעל סיכל זאת, באמצעות הקטסטרופה שהמיטה עלינו בכיה לדורות.