בעקבות מאמרי מהשבוע שעבר ('מהי מורשת רבין (ופרס'), פנו אלי קוראים, שמחו על האיזכור הנרחב מדי, לטענתם, של אירועי הדמים ששיאם היה ב-1994. אחד הפונים אף טען כי גם אם רבין אכן רוּמא על-ידי ערפאת, הרי בשלב המוקדם של 'מכירת' הרעיון של שתי מדינות לשני עמים, על-ידי ערפאת, לציבור היהודי, לא היה בו כל פסול.
הביקורת שנמתחה על-ידי מתייחסת לעובדה שבאמצעות רבין ופרס, 'מכר' ערפאת לשני המנהיגים, מצג שווא, שלא היה בדעתו כלל להוציאו אל הפועל. היה זה מעשה הונאה בענק. מזכיר לי את הסכם ריבנטרופ/מולוטוב שנופץ לרסיסים על-ידי היטלר, בפלישה הגדולה לרוסיה - 1941. אלא שהדבר איננו מוריד מאחריותם של השניים. הם לא שקדו לעמוד על טיבו של האיש, גם לא ניתחו ידיעות והערכות על אופיו ההפכפך. שנאתו הגנטית ממש לישראל, בגין הנכבה, שכפתה על הפלשתינים אסון צבאי ולאומי, הייתה מנומנטלית. מבחינתו היה אירוע זה, מעשה שאין עליו כפרה, והוא בער כאש בדמו.
מאידך-גיסא, באופן אבסורדי, אחרי אוסלו, גורלה של ישראל הפך להיות שזור בהגיגיו ובראייתו שלו את עתידם של שני העמים. חמור מכך, אליבא דשני המנהיגים שלנו, לא היה רצון לחפש עובדות כאלה הגם שהיו פזורות בכל מקום: ערפאת התראיין בנדיבות רבה בכלי התקשורת, הופיע בפני קהלים שונים, וכפי שציינתי, בולט במיוחד נאומו ביוהנסבורג, שהיה אמור לטפוח על פניהם של השניים. נחוץ היה רק שירות מודיעין ער וחכם על-מנת ללקט פיסות מודיעין אלו לכדי פסיפס מושלם אחד. זאת לא נעשה. גם לא ההבנה כי הראיס מדבר בשתי שפות, שונות לחלוטין זו מזו.
רבין, שיצא מתוך הנחה שגויה, שמכרו לו פרס ואנשיו, כי ערפאת הוא בר שיח סביר, ושאפשר לתת בו אמון (!), לא הבין כי עליו לנקוט באמצעי זהירות לפני שישים את כל יהבו באיש ההפכפך, שונא ישראל, אדם נכלולי אשר למעשה איננו רוצה כלל בקץ הסכסוך אך מאמין, על-פי תורת השלבים, כי יעלה בידו להכניע את ישראל, אם לא מיידית, הרי בהדרגה. כאשר הרבה מאד, למעשה גורל השלום לשבט או לחסד, מוטל על כתפיו.
תשועה לעם ישראל כבר ביולי 1994 קיים ערפאת ראיון עם עבד אל בארי עטואן, עורכו של יומון לבנוני "אל קודס אל עראבי". המראיין סיפר על שיחה שקיים עם עראפת בטוניס, ערב בואו לעזה. עטואן הביע את אי-שביעות רצונו מהסכם אוסלו. אמר לו ערפאת כי הוא יהפוך את הסכם אוסלו לאסון בעבור ישראל. לראיה ציין את העובדה כי הקים בכוונת מכוון את גדודי חללי אל-אקצה, כדי לאזן את הטעות ההיסטורית שהיא הסכמי אוסלו.
השפעתם של הסכמי אוסלו על תפיסת הביטחון של ישראל ותושביה, מפליגה מאד. הדם שזרם ברחובות ישראל לא נשכח, התהליך הפוליטי של ההינתקות מהשמאל - מרכז, צבר תאוצה עזה, שנוסף לה כוח דחף עקב ההינתקות העתידה לבוא מהרצועה על-פי החלטה של שרון. המציאות שנכפתה על תושבי עוטף עזה מאז, ועל ישראל בכלל, סתמה את הגולל על האמונה התמימה של פרס/רבין כי בתהליך מדיני תבוא תשועה לעם ישראל וגם לשמאל. וכי לתהליך כזה יש סגולות ריפוי...
עוד יותר מכך, פינוי רצועת עזה היה הדהוד של התקוות הגדולות של אוסלו. הן נופצו, סופית, במטח הראשון של הרקטות שנורו מעזה. רקטות אלו היו גם זריית העפר האחרונה על קברם של הסכמי אוסלו הראשון והשני. ולא רק. הדם שנשפך ברחובות ישראל יצר מהפך עמוק מאוד בדעת הקהל. מפלגת העבודה החלה את מסעה אל עבר התהום הפוליטית, שאין ממנה חזרה. לא בכדי היא היום עמוק מתחת לאחוז החסימה. גם הציבור הישראלי התבגר. לא ניתן לקנות אותו בפטפוטים על תהליך מדיני.
בנימין נתניהו, המנהיג החכם שבחרה ישראל, היטיב להבין ולעלות על הגל הזה. לא בכדי הוא יזם, בצוותא עם נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, את המסע אל עבר העולם הערבי-סוני. תוך כדי ביצוע איגוף עמוק, של הפלשתינים. צעדים ראשונים במסע ארוך טווח, שכבר זכה להצלחה גדולה, על-רקע הכישלון של מסע דומה שניסו לעשות פרס ורבין עם הפלשתינים - וכשלונו המהדהד.
