מי שעוקב אחרי התנהלות המוסדות הלאומיים שלנו - כנסת, ממשלה ומערכת אכיפת החוק - אינו יכול שלא לחוש, לפחות במידת-מה, שהוא שותף למחזה אבסורד מתמשך, שקשה לראות את סופו וקשה עוד יותר להבין את תכליתו. דומה שאין סיכוי להבין את הקשר בין הצרכים בפועל, הכרזות המוסדות הלאומיים על יעדיהם ושיקוליהם וההחלטות המתקבלות בהם. האם מדובר כאן בתופעות של "קורונה לאומית", כלומר: בלבול חושים ונתק בין מרכזי קבלת ההחלטות לבין הצרכים הלאומיים האובייקטיביים, או בסתם התקרבות מסוכנת לאובדן שליטה וטירוף מערכות ממלכתי? כלום ייתכן שהתנהלות הדרגים המתיימרים לנהל את מדינתנו הקטנה והדוויה מנווטים את מעשיהם אך ורק על יסודות של פוליטיקה קטנונית ופופוליסטית?!
אחרי כ-8 חודשים של ניסיון מצטבר בהתמודדות עם המגיפה, הכל מכירים כבר את "חכמת-היסוד" שאמורה לנתב את הפעילות הלאומית.
המטרת החשובה ביותר היא מזעור מספר הנפטרים בכל הגילים ומכל המגזרים, כלומר: הנדבקים. זאת אנו שואפים להשיג תוך מזעור הנזקים הכלכליים למשק ותוך התחשבות בעובדה שהמגיפה איננה ייחודית לישראל, אלא מקיפה את מרבית מדינות העולם ופועלת על הכלכלה העולמית. צמצום נזקים משמע מידיים בטווח הקצר ומערכתיים, שהשפעתם העיקרית היא בטווח הארוך; למשל נזקי פגיעה בסדירות פעילותה של מערכת החינוך בכל הרמות. לקביעת תוכנית פעולה כוללת נחוצים כלי-עזר מידיים כגון מערכות למעקב ועצירת שרשראות ההדבקה שהן מנגנון ההפצה הראשי של המגיפה. כמו-כן נדרש שידרוג מערכת הבריאות הישראלית, שהגיעה לפתחו של המשבר, כשהיא חסרה אמצעים וכוח-אדם בהשוואה לרמה המקובלת במדינות מפותחות אחרות, דוגמת קב' מדינות ה- OECD.
בעיית היסוד בניהול "מארג דרישות זה", היא סדר הפעולות ושרשרת הזמנים. בני אדם מתקשים מאוד לנהל מערכות מרובות ממדים שבהן 4 ממדים ומעלה, (חסרון אינהרנטי של הדמיון האנושי) . דומני שגם בניהול משבר הקורונה, מתקשים בכך גופי המנהיגות והניהול הציבוריים שלנו. לפיכך, נקלעה המדינה על מנהיגותה הנבחרת למציאות של "משבר מתגלגל" במקום משבר מנוהל. במשבר מתגלגל, התופעה השלילית חותרת להתרחב במהירות (שרשרת ההדבקות), בעוד הניהול שואף לעכב מגמה זו באמצעות תרופה, חיסון או שינוי התנהגות הציבור. מאחר שהראשונים אינם בנמצא, נותר זמין רק המרכיב השלישי - עיכוב באמצעות סגרים והגבלות תנועה, שהם מחוללי הנזק הכלכלי והחינוכי הגדול ביותר. הציבור ההנהגה גם יחד מתקשים לעכל וליישב בדרך שקולה ורציונלית את ניגודי הדרישות; זה נפגע ומתמרמר וזו נלחצת ומתפשרת. והנגיף? הוא אינו "מתחשב" באף אחד: הסגר מתמוסס, המחלה חוזרת להתפשט ולחבל בכל הישגי הסגר שנפרץ והציבור סובל פעמיים: מורלית ובריאותית וכלכלית .
אמנם, הכל חשים שאנו נעים בחוסר שליטה "בגלגל ענק" בלתי-נשלט. נראה שהסולידריות החברתית-לאומית שנפגמה קשות בשנים האחרונות, בשילוב עם מנהיגות חלשה, חסרת עמוד שדרה, כושר החלטה, ויכולת לאכיפת החוק והתקנות הממשלתיות - שוחקים ומתישים אלה את אלה. מרצון להסתפק בסגר אחד בתחילת המשבר, עברנו מהר מאוד לסגר שני, שגם את הישגיו אנו מפוררים ומבזבזים כלאחר יד (חרף העובדה שהוכיח יעילות בעצירת שרשרת ההדבקות), ומתחילים לדהור לעבר הסגר השלישי. כפי שנהוג לומר במקומותינו: "בפעם השלישית - גלידה"; כנראה שסגר שלישי יקָבֵּע בתודעת הציבור את העובדה שאין מנוס מחיים בנוסח של "רכבת הרים" על מסילה מתפתלת בין סְגַרים. השלמת הציבור עם מציאות זו, משחררת להוותנו בפועל את המערך השלטוני הרופס מאחריות; מעתה יוכל להרשות לעצמו "להשתלב ב'אין מנוס' הציבורי". כך מתפתחת הוויה שבה הכל "עובדים אלה על אלה בעיניים" ואוכלים במשותף את שפע ה"קש" הנוצר מכניעה לחולשותיהם וגחמותיהם. במילים אחרות: משלימים עם מציאות שבה הנזקים הקולקטיביים גדלים והולכים, המחיר המצטבר בעבורם עולה והציבור מקבל זאת - אעל-פי שאין לכך הצדקה אובייקטיבית - כרע שאין להרהר אחריו ואין לערער עליו. ניתן למצוא בתקשורת התבטאויות שונות המנסות לתאר ולסכם את המציאות בה אנו שרויים ואותה אנו מפתחים בניגוד לאינטרס הלאומי הבסיסי שלנו. (עוד דוגמה ל"מצעד איוולת", כפי שמגדירה ברברה טוכמן התנהלות מסוג זה).
אורית לביא-נשיאל, כותבת "במעריב"-דעות, 22.10.2020: "החברה הישראלית הנתונה במשבר עמוק אינה זקוקה לפניית ליטוף, אלא למנהיגות נקיית-כפיים ונקיית דעת. (בפנייתה לבנט היא מוסיפה - ר. ל.) עליו לומר בלי 'להתנפתל' אם מי שמצביע בנט יקבל נתניהו, או שהוא מסוגל להתעלות אל מנהיגות מסוג אחר". זו אך דוגמה, אבל היא מבליטה היטב במה עוסקים התקשורת וחלקים נרחבים במנהיגות הפוליטית שלנו ובציבור בימים אלה, במסווה של דאגה כנה לאינטרס הלאומי. אינני שותף לדעתה של נשיאל ואינני סבור שעתה זו הבעיה המרכזית של ישראל.
בצל אמירתה של נשיאל מסתתרות שלוש סוגיות גדולות שהשילוב ביניהן מאפיין את בעיות הליבה: א. מהי כיום מנהיגות נקיית כפיים. ב. מי בפוליטיקה הישראלית הפעילה מייצג מנהיגות כזו. בעידן של קורונה פעילה שאינה נשלטת כאן ובעולם כולו, שמשתקת מדינות מבלי שיש מי שיודע להציע פתרון סימולטני ואפקטיבי לכל השלכותיה - האם מנהיגות אוטופית היא בעיית-אמת? ג. האם הדמוקרטיה היא עדיין שיטת הממשל השוררת בישראל; או שבשעת בין-ערביים זו של אי-הסכמה חובקת-כל, בטרם יתאפשרו מיקוד והתאפסות על סדר-יום לאומי שמשטר דמוקרטי יוכל לנהלו ביעילות ובעוצמה הדרושים; חייבים לכוננה ולאפסה מחדש?
לכן, הדרך המעשית המתבקשת היא לוותר על האוטופיות ולבחור בטוב ביותר העומד לרשותנו. בהנחה שאיננו רוצים להמשיך ולהיטלטל במצב מתמיד של שחיקה מורלית, כלכלית ולאומית, חייבים לעצב פתרון מעשי ולצאת עימו לדרך. לדעתי, הדרך היחידה שכולנו מכירים ויודעים להפעיל ללא ויכוחי סרק מקדימים וביזבוזי-זמן, היא בחירות דמוקרטיות.
יהיה בוודאי מי שיקטרג על הצעה זו בטענה שבחירות הן "בזבוז זמן", יקרות ללא הצדקה, מלהיטות את היצרים ומעכירות את האווירה הציבורית, כיום יותר מבעבר, משום שהציבור הישראלי איננו דמוקרטי בנשמתו, אלא "חלטוריסט", ואת ההחלטות הדמוקרטיות הוא מקבל "מהבטן" ולא מהראש. ובכן, הגיע הזמן להשתנות.
אולי ראוי להזכיר בנקודה זו, שדמוקרטיה במהותה היא בראש וראשונה
שיטה לארגון ממשל ולקבלת החלטות חברתיות בקבוצות אוכלוסייה, בהן מנדט אחד לכל שותף כשהכרעות מתקבלות באמצעות תמיכת רוב בעלי הזכות להשתתף בהחלטה. התנאי המוקדם היחיד הוא שכללי המשחק מוגדרים מראש ומתנהלים בגלוי, בהגינות ובשוויון מלאים. לצערנו, עֻוותה השיטה בישראל בהשפעת גורמים תרבותיים שונים. עיוות תרבותי זה מוביל את הציבור הישראלי שוב ושוב לפרשנות שגויה, שתיאורה האירוני הוא: "דמוקרטיה היא הכרעת רוב כאשר היא תואמת את עמדתם של 'בעלי החזקה'; ובעלי החזקה הן האליטות".
1 זהו למעשה המצב הנוכחי, וכאמור, הדרך להתנתק ממנו היא לחזור לשיטה דמוקרטית אמיתית.
אם לא נצליח לחזור ליסוד הדמוקרטי ולבסס עליו את ההמשך, תתמיד ההתדרדרות והיא עשויה לגלוש למאבקי כוח חריפים מסוגים שונים (ההפגנות הן אחת הדרכים לכך).
2 שימוש בכוח הוא תהליך מסלים שבדרך כלל אינו מחולל הדברות נורמטיבית וחיים בהרמוניה, אלא פילוג.
אין מנוס מבחירות חדשות ובהקדם. שאלת נתניהו חייבת לרדת מסדר היום, משום שממילא תוכרע בבחירות או בבית המשפט. את שידוד המערכות הדמוקרטי צריכה להוביל הכנסת, שתשקם בכך גם את מעמדה הציבורי והתדמיתי. המהלך יכלול חובת עריכת בחירות מקדימות (פריימריז) בכל המפלגות המבקשות לרוץ לכנסת. שינויי חקיקה הכוללים הפרדת רשויות אפקטיבית. העלאת אחוז החסימה (4% - 5%), בחירות חדשות על יסוד מצעים ורשימות מועמדים מפלגתיים מפורשים ומפורטים, לרבות אג'נדה מפלגתית לקדנציה הבאה. כ"כ תחודש היוזמה להקמת אסיפה מכוננת לכתיבת חוקה לישראל.
3 