בן שמונים ותשע הלך מאתנו המשורר, הסופר, העורך, הפזמונאי, המתרגם, הפובליצסט, איש האקדמיה
נתן זך, אחד המנסחים הגדולים של הזהות הישראלית בשירה העברית מאז שנות החמישים, מי שהותיר אחריו עשרים ושלושה ספרים, שהפכו לקנונים וגם עשרות שירים שהולחנו והפכו לפס הקול שלנו. אותי כבש והסעיר השיר - "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה".
נתן זך קרא בספר "דברים" את הפסוק הפותח את פרק כ': "כִּי תֵּצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבֶךָ...". מפרק אפוף אווירה מלחמתית עמוסה בדקדקנות של דיני מלחמה מדממים, פרק המדגיש את המילה "אוֹיְבֶךָ" ואת המשפט "לֹֹא תִּירָא מֵהֶם" כדי לעודד לוחמים, מהפרק הזה הוא חצב את מילות השיר "הָאָדָם עֵץ הַשָּדֶה". מאווירת פרק מדמם בצווי מלחמה העלה את קוראי השירה לסְפֵרות שמימיות אנושיות אוניברסאליות ספוגות כמיהה לחיים ומנערת מעצמה את חשכת המלחמה.
פרק כ' בספר "דברים" פרנס במרוצת הדורות ברוחב לב הגיגים ספרותיים משיחיים ושירה לאומנית מיליטריסטית, לצערי, גם היום. נתן זך הוא המשורר היחידי, שדווקא מאותו פרק כ' בספר "דברים", הרווי באלימות של שדות קרב ובהגיגים לאומניים, הצליח להעלות אותנו לעולם אוניברסלי אנושי רווי אווירת שלום, וזאת כשנטל מהפרק את המילים "הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה".
אני חש חובה להודות לנתן זך על כך שהצליח מטקסט מקראי מדמם בלהבות ההרג בשדות הקרב להעניק לנו משב שירי אנושי של רעות ושלום בשיר "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה". בקוראו את פרק כ' בספר "דברים" הוא נעצר בוודאי בפסוק י"ט: "כִּי תָּצוּד אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׁה, לֹא-תַּשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדוֹחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹּאכַל וְאוֹתוֹ לֹא תִּכְרוֹת
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה לָבוֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר".
אי אפשר שלא להתפעם מהעובדה שמטקסט רווי אלימות של שדות הקרב, הנפתח בפסוק "כִּי תֵּצֵא לַמִִּלְחָמָה עַל אוֹיְבֶךָ" קיבלנו את השורות המרטיטות של השיר "כִֹי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה/ כְּמוֹ הָאָדָם גָּם הָעֵץ צוֹמֵחַ/ וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ/ אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֵה /..."
את כל שירי המשורר, שכתב את השיר "האדם עץ השדה", דרש סגן שר החינוך,
צבי הנדל, ביולי 2002 להוציא מתוכנית הלימודים, כי לא היה מוכן לקבל את פעילותו של נתן זך בוועד יוצרים יהודי-ערבי יחד עם הסופר אמיל חביבי ועל הצטרפותו לעתירת תנועת "יש גבול", הקוראת לחקור הטלת טון של פצצות על אזרחים פלשתינים בעזה בפעולה של סיקול ממוקד שגבתה את חייהם של אזרחים רבים.
צמד המילים "עץ השדה" מזדקר בשיר שכתב ב-1881 והיה להמנון המחאה נגד כל המלחמות המיותרות: "אָהַבְתִּי וְגָם שָׁנֵאתִי... קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר, וּמַר לִי בַּפֶּה/כְּמוֹ עֵץ הַשָּׁדֶה.... .
נתן זך, חתן פרס ישראל, מי שעמד בראש המרד הגדול של חבורת לקראת ב-1953 במטרה לקעקע את יפי הבלורית ושירת חצר אלתרמנית, לא נרתע להתריס נגד כיבוש המשחית ערכים מוסריים של חברה, כשפנה לבג"ץ בשנת 2002 ומצא לנכון להבהיר לציבור קוראי השירה: "אני רואה בהוראה לטייסים להוריד פצצה של טון כדי להרוג בן אדם אחד פקודה בלתי חוקית, לכן אני מצטרף לעתירה של תנועת "יש גבול" לבג"ץ בדרישה וועדת חקירה". למרבה הצער, בג"ץ דחה את העתירה.
אישית כואב לי להיפרד ממשורר, שאת שנותיו האחרונות עבר בבידוד כלוא בדמנציה בין כתלי בית אבות ברמת גן.
