הקרב המתרחש בימים אלה בתוך "הרשימה הערבית המשותפת" איננו אלא בעבוע של קרבות היסטוריים שהחלו להתרחש בתוך הפוליטיקה הערבית כבר מראשית שנות השישים של המאה העשרים. הקרב הנוכחי מתחלק לשניים: 1. מי ימשיך להוביל, כמפלגה וכתנועה פוליטית, את הרחוב הערבי, גם בתוך "הרשימה הערבית המשותפת"? 2. מהם באמת התכנים האמיתיים שצריכים להוביל את ההתערבות הערבית בפוליטיקה הישראלית? מקום המדינה ועד ראשית שנות השישים של המאה העשרים הייתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית - מק"י שמה, זו שהובילה בלעדית את הציבור הערבי בישראל במאבקו הפוליטי מחוץ ל"קונצנזוס הציוני".
מק"י עשתה זאת למרות (ואולי דווקא בגלל זאת...) שהייתה המקדם הפרו ציוני בהקמת המדינה, דרך בריה"מ לשעבר. הקרע בין העולם הקומוניסטי לישראל, שאותו הוביל בן-גוריון כבר לאחר מלחמת 1948, איפשר למק"י לקבל צורה אנטי ממסדית למרות היותה פעילה בהקמת המדינה, והיות מנהיגייה ההיסטוריים היחידים מבין מנהיגי הפלשתינים שהורשו לחזור לארץ ישראל מגלותם לאחר מלחמת 1948.
כבר בראשית שנות השישים של המאה העשרים החלו חוגים ערבים רדיקליים לנסות ולהתנער מהבלעדיות של של מק"י - שנוהלה על-ידי יהודים בעיקר, למרות שרוב רובם של קולותייה בבחירות באו מהסקטור הערבי, שחי אז תחת ממשל צבאי בתוך מדינת ישראל. ההתקוממות הערבית נגד מק"י נשאה אופי של רצון בהקמת מפלגה ערבית אמיתית ללא שליטה יהודית. גם ערכי הקומוניזם, למרות פנייתה של בריה"מ דאז לכיוון הלאומי הערבי, היו מנוגדים לעולם הערכי הערבי, שבעיקר התאפיין בכפיפות מסורתית לאיסלאם ולשמרנות מול האנטי דתיות המוצהרת של הקומויניזם.
הצנטראליזם הקשה של מק"י רק הוסיף לקולות המרמור הערבים. בשנת 1965 הוקמה מפלגת "אל ארד" כמפלגה ערבית-ישראלית עצמאית, בסמוך לבחירות הכלליות של אותה שנה. במק"י ההיסטורית לא אהבו, בלשון המעטה, את ההקמה הזו, וכול זאת עוד על-רקע פילוגה של מק"י לשתיים (מק"י יהודית בעיקר ורק"ח, כיורשתה הערבית והקומוניסטית של מק"י ההיסטורית). אין ספק שהוצאת "אל ארד" מחוץ לחוק רק הטיסבה עם רק"ח בעיקר, שהמשיכה לשלוט ברחוב הערבי באופן בלעדי, עם ניהול יהודי-קומוניסטי ובפיקוח הדוק של הסובייטים. כלפי חוץ מחתה רק"ח על הוצאת "אל ארד" מחוץ לחוק אבל באופן מעשי הייתה שם שביעות רצון מההתערבות הממסדית נגד "אל ארד".
עד שנת 1984 המשיכה רק"ח לשלוט ברחוב הערבי באופן בלעדי, ובמיוחד ביססה את כוחה לאחר אירועי "יום האדמה" של שנת 1976. רק"ח ידעה לאחר "יום האדמה" להעניק לעצמה ציוויון "כללי" יותר בצרפה לרשימתה הפוליטית רסיס מ"הפמנתרים השחורים" ואת חלק מהנהגת ראשי המועצות המוניציפליות הערביות, שבעקבות "יום האדמה" פרשו מהמפלגות הציוניות, כמפלגת העבודה והמפד"ל. בכך ניסו ברק"ח למנוע הקמת רשימה ערבית לוחמנית חדשה. לתנועה החדשה קראו חד"ש ("חזית דמוקראטית לשלום ולשוויון"), שלימים התגלתה כפיקציה פוליטית שרק"ח והקומוניסטים פשוט השתלטו עלייה ועל בוחרייה.
עמדות חיצוניות שונות מהחברה הערבית מק"י ההיסטורית, ולימים ממשיכתה רק"ח, חיו כבר מתחילת הדרך הפוליטית של ישראל בחברה הערבית בחילוקי דעות לא קטנים עם בסיסה של החברה הערבית. הקומוניסטים ניסו למתן את המאבק הלאומי הערבי לכיוונים סוציאליים ולויאליים למדינת ישראל. הקומוניסטים גם הובילו קו של רדיקליזם אנטיי דתי ובעד לחימה בשמרנות בחברה הישראלית, תוך ניסיון לבצע רפורמות בחיי החברה ממש, כמו הפרדת הדת והמדינה ונישואין אזרחיים. למרות הניסיון הקומוניסטי להעמיד פנים של "חומה בצורה" בתוכם - בין יהודים לערבים, הרי שלכול היה ידוע היטב כי מה שהקומוניסטים נלחמים לשינוי החברה הישראלית איננו מה שהם נוקטים בתוך החברה הערבית.
כולם גם ידעו שאת הקו המדיני והלאומי של ערביי רק"ח בעצם מכתיבים יהודים קומוניסטים, הקושרים את הרחוב הערבי בלעדית לשמאל הישראלי האנטי דתי, ומונעים מהחברה הערבית לפרוץ לציבורים אחרים. בשנת 1984 נפל המפץ הפוליטי הראשון והתפוצץ בחברה הערבית בישראל. זה קרה בהקמתה של "הרשימה המתקמת לשלום", בראשותו של מוחמד מיערי, ובסגנותו של האלוף במיל., מתתינהו פלד. כעסה של רק"ח, מלובשת ב"שמלת" השם חד"ש, הרקיעה שחקים עד כדי כך שראשייה סירבו לערוך הסכם עודפים של קולות בינה לרשימה היהודית-ערבית החדשה. חד"ש קיבלה ארבעה מנדטים ואילו הרשימה החדשה הכניסה שני מנדטים.
הרשימה החדשה העמידה הפעם ערבי בראשותה ומנגד הביאה לציבור הערבי תקווה חדשה בדמות האלוף הישראלי במילואים, שלא היה עוד מאלה שנימנו רק על ה"שמאל הישראלי המסורתי". רק"ח רתחה אבל את מה שנוצר כבר אי-אפשר היה לעצור. בבחירות 1992 כבר התמודדו שלוש רשימות על קולו של הציבור הערבי העצמאי בישראל. ח"כ אל וואב דרוורשה - ח"כ ערבי ממפלגגת העבודה, פרש ממפלגתו והקים את ה"רשימה הערבית הדמוקרטית", עימה זכה בשני מנדטים, בשנת 1992. ברחוב הערבי הפנימו כי הבלעדיות ההיסטורית של הקומוניסטים, בהנהגת יהודים מקצה החברה הישראלית, נגמרה.
יתרה מכך, בשנת 1992 יש הטוענים כי הקומוניסטים ניצלו מהיעלמות פוליטית בזכותו של ראש עיריית נצרת דאז - ח"כ תאופיק זייד, שמלבד היותו קומוניסטי היה לו גם גוון לאומני יותר, וכך הוא עצר בריחת קולות רבים מהקומוניסטים למיערי ולדרוושה, בעקבות התמוטטה של בריה"מ לשעבר, ועימה התמוטטות העולם הקומוניסטי כולו, שהיה עד אז הגב הפוליטי והפיננסי של חד"ש. גם פרישת הרסיס של "הפנתרים השחורים", מחד"ש, ומיקומו החדש בימין הישראלי לא הוסיפו כבוד לקומוניסטים, ואילו ארגון "ראשי המועצות הערביות" בחד"ש התגלה גם הוא כפיקציה.
אבל, כאמור, תאופיק זייד, הצליח להכניס בשנת 1992 שלושה מנדטים לחד"ש. בשנת 1996 הופיע גורם חד"ש במפה הפוליטית הישאלית - התנועה האיסלאמית, שגם הביאה לשינוי ערכי בחברה הערבית ולרצון להשתחררות מההשפעות האנטי שמרניות שהיו עברה רק ארס והרס לערביי ישראל. ענייני הדת והתרבות עלו דרגה. לקראת בחירות 1996 התאחדו האיסלאמים עם מפלגתו של דרוושה וצרפו אלייה את אחרון זכר "ראשי המועצות הערביות" של חד"ש - את השאם מחמיד, לשעבר ח"כ בחד"ש וראש עיריית אום אל-פחם מטעם חד"ש.
הרשימה החדשה הפכה לגדולה ברחוב הערבי הפארלמנטארי של 1996 וזכתה לחמישה מנדטים. מאז ועד היום כבר הוקמו לימים בל"ד (ע"י ח"כ עזמי בשארה שאף הוא פרש מחד"ש) ותע"ל של אחמד טיבי, שחבר חד"ש וגם הפלג ממנה... אבל חד"ש עדיין ממשיכה לטעון כי כמפלגה היא הגדולה ברחוב הערבי. כיום חד"ש כבר בשליטת ח"כים ערבים (מאז בחירות 1992) ועם מערך בחירות דמוקרטי, פתוח וזאת כאשר לטענתה כי היא נבדלת משאר הרשימות הערבית בהיותה "מפלגה יהודית - ערבית".
"הרשימה המערבית המשותפת" מאז הקמת "הרשימה הערבית המשותפת", בשנת 2015 (מתוך אילוץ אלקטורלי בשל העלאת אחוז החסימה על-ידי אייווט ליברמן), הרי שהקרב ברשימה הזו הוא לא רק על שליטה פוליטית של מפלגה זו או אחרת אלא על סדר העדיפות של הציבור הישראלי. ח"כ מנצור עבאס - יו"ר הרשימה האיסלאמית בתוך "הרשימה הערבית המשותפת", מוליך כיוון ראיה שונה, ואפילו הפוך לראשי חד"ש, ואולי כיום גם שונה מראשי בל"ד. הקו של מנצור הוא להעמיד בראש סדר העדיפיות את הרצון לשיפור מצבם האזרחי של הערבים הישראלים לצד חזרתם למורשתם המוסלמית המסורתית, ולא להתנהל על-פי הוויות עולם רדיקליות ואניטי שמרהניות שעלולות להמיט הרבס תרבותי בערביי ישראל.
בתנועה האיסלאמית גם מאוכזבים מאי קבלת סיוע ממשי משאר מפלגות "המשותפת", ובעיקר מאנשי השמאל היהודים, בענייני פרשיות העילמות בתי עלמין מוסלמים ושאר נושאים דתיים, להם הם דווקא זוכים לגיבוי מגורמים חרדים לא מעטים. בתנועה האסלמית מבקשים להתקשר לציבורים ישראלים חדשים שהם לא פחות דורשי פשרה ושלום עם הערבים, אבל יהודי חד"ש בעיקר מונעים מהציבורים הללו להיות שותפים למאבק הערבי משום העמדות האנטי דתיות והפרו רפורמיות של ראשי חד"ש דהיום, המונעים על-ידי רעיונות מיעוט הזויים של יהודים אנטי דתים שוליים.
הופעתה של ח"כ אעידה תומה-סלימן מחד"ש, על המפה הפוליטית הערבית, הגבירה את המתח בין רוב הציבור הערבי השמרני לאלה שנגררים על-ידי היהודים האנטי דתיים הקיצוניים מחד"ש ואף מבל"ד, ובעיקר בעניין "מעמד האישה" בחברה הערבי. הניסיון של חד"ש להציג את עבאס והרשימה האסלמית כ"בוגדים" ברעיון הלאומי הערבי, בפנותם להידבר עם נתניהו כראש ממשלה, הינם צבועים. ראשי חד"ש, וגורמים נוספים ב"רשימה הערבית המשותפת", מוכנים לחבור למנהיג "יש עתיד", יאיר לפיד (עם המונח המפורסם שלו על ה"זועביז"...) ולהעלים עין מהשותפות עם ליברמן האנטי ערבי, בחזית הזו, שעל-פי הסקרים יכולה להעלות את נפתלי בנט הסופר קיצוני האנטי ערבי כאלטרנטיבה לנתניהו.
אינטריסיהם של איימן עודה, עופר כסיף ותומה- סלימן אינם מצטמצים רק בראיה לטובת הערבים אלא גם בנאמנות שלהם לגורמים פוליטיים ישראלים המעוניינים לשנות החברה הישראלית ללהט"בית יותר ולמתירנית יותר, שפירושו של דבר לקעקע את החברה הערבית ולהרסה תרבותית ולאומית. הברית של ראשי חד"ש דהיום עם לפיד ו"ישראל בתינו" הוא בעיקר על הפיכת החברה ישראלית למתירנית ואנטי דתית ופחות על טובת הערבים בישראל נטו. ההצבעה בפרלמנט, בעניין ביטול טיפולי ההמרה, היא העדות הטובה ביותר לקרבות הללו.
ארבעת ח"כ האסלמית הצביעו כאיש אחד נגד הרעיון לבטל טיפולי המרה מחשש שגם החברה הערבית תיזוק מחוק כזה, בעוד ששלושה מחמשת ח"כי חד"ש הצביעו בעד החוק מתוך הרעיונות הקומוניסטים שעוד טבועים בהם, לבנות בארץ חברה מתירנית שתמנה גם את החברה הערבית. שמונת הח"כים האחרים של "הרשימה הערבית המשותפת" ברחו ונמנעו מההצבעה בעיודעם כי החברה הערבית וצמצביהם יקיאו ויוקיעו אותם אם יצביעו בעד החוק הזה, ומנגד בגלל נאמנותם לשמאל היהודי ההזוי הם לא יכלו להצביע נגד החוק שמא יראו "בלתי מתקדמים" ו"קלריקלים". הציבור הערבי דרש כי בהמשך ההצבעות יצביעו השמונה נגד החוק, שאם לאוו "הרשימה המשותפת" תיוותר כמעט ללא מצביעם ערבים, ששוב יחרימו ברובם את הבחירות לפרלמנט הישראלי.
המפץ האסלמי ח"כ מנצור עבאס, ואנשי התנועה האסלמית שלצידו, הבינו כי המלחמה האישית נגד נתניהו איננה משרתת את האנטרסים הציבריים הערביים וכי שיקומה של החברה הערבית מהפשע העודף שלה עדיפים על פני חבירה למשתקי הפעילות מהשמאל הישראלי ההזוי, שלבסוף מוצאים את עצמם מחוברים נגד נתניהו לאנטי ערבים גדולים יותר כבנט וליברמן. מנצור עבאס וחבריו גם הבינו שאינטרסי חבריהם ב"משותפת" מונעים לא מעט מאינטרסים זרים לחברה הערבית בישראל כמו החלשת הדת, שבירת השמרנות וחיזוק הלהט"ביות, עד כדי חדירתם לישובים הערביים. עבאס גם הבין שחלק מחד"ש ומבל"ד מתנגדים לנתניהו ולגנץ בגלל מלחמתם בשותפי נתניהו וגנץ שהם החרדים, מלחמה שאיננה משרת את הציבור הערבי.
גם בתוך חד"ש ובתוך בל"ד הקו הפרו שמאלני ההזוי איננו חד וגם שם, ובמיוחד בתע"ל של טיבי, מעוניינים לא מעט גורמים פוליטיים ערבים לחדור לעוד רבדים מתונים בחברה הישראלית ולא לתת עוד יד למשל להחרמת החרדים ב"וועד נגד הגזענות", שאמור להיות וועד בראשות ערבים אבל רפורמים ממרצ ההזויה מנהלים אותו. עבאזש יודע שגישה לציבורים יהודחים חדשים ועבודה עם משרדי הממשלה הרי שיפתחו פתח חדש ואם לאוו הרי שראשי חד"ש החדשים (עודה, תומה - סלימן וכסיף) ימשיכו לשלוט בציבור הערבי בסיסמאות חסרות תוכן ובסיס ערבי ויותירו את החברה הערבית מחוץ לתמונת העשייה, השיקום וההשפעה הפוליטית. הטענה של מתנגדי עבאס כי הוא בדרך לפירוק המשותפת עוברת ברצונם לשמור את "הרשימה הערבית המשותפת" שלימה אך גם עקרה מכול שינוי והשפעה לטובת המגזר הערבי, תוך צמידות לסיסמאות רעיוניות שמזמן עברו לעולם הערכאי.
ימי רגב ולסיום סיפור שראשי חד"ש ושאר מופעי השמאל הישראלי בקרב הערבים מסתירים. לפני כשנה וחצי ביקרנו בעיר אום אל-פחם ושוחחנו עם ראשי העיר על מצב התרבות שם. ראשי העיר העידו בפנינו כי דווקא בימייה של השרה מירי רגב מהליכוד הרי שהתרבות בעיר משופעת בתקציבים ממלכתיים, יותר מבימי שולמית אלוני ויולי תמיר מהשמאל, שכינהו כשרות תרבות...
