הבחירות בארצות הברית ייזכרו לא רק בגלל המהפך ובחירתו של נשיא חדש, אלא גם עקב הפעילות של כלי התקשורת, המסורתיים והמדיה החברתית, לסימון או סינון תכנים שלדעת העורכים או בודקי העובדות אינם נכונים, או, במילים אחרות, פייק ניוז. הדבר בולט במיוחד ככל שזה נוגע לנשיא העוד מעט לשעבר של ארצות הברית,
דונלד טראמפ, שנאומיו לאחר הבחירות נקטעו על-ידי מגישים בחלק מהרשתות (כולל
Fox News, שאוהדת אותו), ושפוסטים וציוצים שלו מסומנים על-ידי
פייסבוק ובמיוחד טוויטר כתוכן שעלול להטעות.
ערב הבחירות יצאה פייסבוק בקמפיין יח"צני, שבו היא פירטה
אילו כלים היא מפעילה בכלל ובמרוץ לבית הלבן בפרט, כדי למנוע פרסום של תכנים שיש בהם הסתה, אלימות, גזענות ועוד. טוויטר החלה בסימון הציוצים לפני כמה חודשים.
נשאלת השאלה: מהם המניעים של הרשתות החברתיות והמדיה המסורתית? האם טוויטר, פייסבוק, ה-
CNN, רשתות הטלוויזיה הגדולות בארצות הברית וכאמור, אפילו Fox News, החליטו לצאת למלחמה אמיתית בפייק ניוז או שמדובר במהלך טקטי, פוליטי, כי "המלך מת, יחי המלך החדש"? כלומר: הן אומרות לעצמן שדונלד טראמפ זה או-טו-טו פאסה, ועכשיו הן צריכות לעבוד עם ג'ו ביידן. ואולי בכלל אלה מניעים כספיים טהורים? שהרי כל החברות האלה דואגות, מן הסתם, לכיסים שלהן, ופגיעה באמינות עלולה לפגוע גם ברווחיות ובתזרים המזומנים שלהן.
האם התפקיד של הרשתות החברתיות, כמו של המדיה המסורתית, הוא תיווך המציאות? שאלה נוספת שעלתה לדיון קשורה לצד המקצועי, לסוגיית תפקידה של התקשורת בעידן הנוכחי: האם היא צריכה להיצמד לייעוד העיקרי שלה, כמתווכת של תכנים ומידע לציבור, כמשקפת נאמנה של המציאות? זוהי טענה שמעלים המתנגדים לקטיעת נאומיו של טראמפ על-ידי הרשתות, שאומרים לרשתות הגדולות: שדרו את כל הנאום של הנשיא - ושהציבור יחליט האם הוא דובר אמת או מפריח כזבים.
תפקידה של התקשורת הוא לשקף את המציאות. אלא שבעוד שבתקשורת המסורתית זה מבוצע על-ידי אנשים שזה המקצוע שלהם ושיש להם את האמצעים לוודא האם טראמפ אומר אמת או משקר, הרשתות החברתיות, מעצם טבען, מאפשרות לכל אחד לכתוב לכאורה מה שהוא רוצה, כולל להפיץ מידע שגוי. שהרי טוויטר ופייסבוק, בין אם הן אוהבות את זה או לא, הן בית הגידול שמצמיח חלק ניכר מאוד מהפייק ניוז.
הטכנולוגיה גם שינתה את דרך ההגעה של המידע ממקורות המידע לצרכניו. אמנם, גם במקרה של המדיה המסורתית וגם במקרה של הרשתות החברתיות, הן עומדות באמצע בין שני הצדדים, אלא שבעוד שבטלוויזיה, ברדיו ובעיתון יש עורך שמסנן תכנים לא נכונים, ברשתות החברתיות, כל פוליטיקאי יכול לשדר בשידור חי את כל מה שעולה על רוחו - כולל נשיאים וראשי ממשלות. פוליטיקאים, כאן ושם, מפיצים פייק ניוז על מקרים שאירעו ועל יריבים פוליטיים, והכמות של הפייק ניוז עולה אקספוננציאלית ככל שמועד הבחירות מתקרב. ראינו את זה בשלוש מערכות הבחירות שידענו בארץ ב-2019 ובראשית 2020, וראינו את זה בשבועות האחרונים בקמפיין באמריקה.
האם כלי התקשורת רשאים לקטוע שידור של נאום של טראמפ או כל פוליטיקאי אחר, או, במקרה של המדיה החברתית, לסמן תכנים כלא נכונים? התשובה היא שברמה העקרונית כן, אבל נקיטת פעולה כזו צריכה להיעשות בתדירות נמוכה ביותר ובשקיפות רבה ביותר, כך שכל קורא או צופה יוכל להבין מדוע סומן ציוץ או פוסט זה או אחר, או מדוע הופסק השידור. זה לא קרה, או קרה חלקית בלבד, במקרים שסביב הבחירות בארצות הברית. העיתונאים והעורכים טוענים שזו חובתם, כשם שחובתם למסור מידע נכון לציבור בכל ימות השנה, אבל הם לא פירטו מספיק למה. אותם עיתונאים ועורכים צריכים גם לפעול לשנות את התרבות הארגונית של כלי התקשורת שהם עובדים בהם, כך שאותם גופים ייפתחו לציבור, יהיו שקופים ולא יסתתרו מאחורי "שיקולי עריכה".
האם המסע נגד הרשתות החברתיות נושא פרי? באשר לסוגיה המטרידה, ואולי הכי מטרידה כאן, של הפייק ניוז, ההסתה והאלימות ברשתות החברתיות, מזה כמה שנים מתנהל מסע במדינות רבות, כולל ישראל, נגד פייסבוק, טוויטר ודומותיהן, על-מנת שייקחו אחריות על התכנים שמפורסמים בפלטפורמות שלהן. הדרישה היא להגביר את המאמצים בסינון תכנים. בתחילה, הרשתות החברתיות היו נגד, ופייסבוק אף טענה שהיא בכלל לא אמצעי תקשורת, אבל, כאמור, לאט-לאט הדברים השתנו. הביקורת הציבורית, השימועים בקונגרס והחשש שלה ושל טוויטר מההשלכות עשו את שלהם.
טוויטר ופייסבוק מסננות את התכנים תוך שימוש לא רק בבני אדם, אלא גם, ובעיקר, בעזרת אלגוריתמים מתוחכמים. אולם, גם מאחורי האלגוריתמים עומדים בני אדם, והם מהווים את "העורכים", שיש להם את הסמכות לשנות את "החלטת" האמצעים הטכנולוגיים - להסיר תכנים שאלה אישרו, לאשר ולהחזיר תכנים שהם החליטו להסיר וכדומה. נשאלות השאלות: מהם השיקולים של אותם עורכים? על-פי אילו פרמטרים הם פועלים? גם כאן, השקיפות לוקה בחסר, במקרה הטוב.
דוגמה לסוגיה הזו ניתנה בדיון שערכה באחרונה ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, כאשר ח"כים מהליכוד האשימו את פייסבוק בסינון מכוון של תכנים של אנשי ימין ותומכי ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, ולעומת זאת באישור תכנים של אנשי וארגוני שמאל, שלטענתם אסורים על-פי המדיניות שלה. נציגי פייסבוק לא טרחו לבוא לדיון והח"כים של הליכוד לא הביאו דוגמה מוצקה אחת. ח"כ
אסנת מארק אף ציטטה ציוץ שהתברר יותר משבוע לפני הדיון כמזויף -
מה שגרם למהומה. יצוין שהיא הודתה בזה לאחר מכן.
השורה התחתונה: המענה לכל הסוגיות שעלו כאן הוא שקיפות, שקיפות ושוב שקיפות. שיתוף צרכני התקשורת, שהם אנחנו, יצמצם את התלונות וייצר אולי מרחב שיח פחות אלים, ובעיקר לא מסית. האם פייסבוק וטוויטר, וגם אמצעי המדיה המסורתיים, יעשו זאת? האם הם ישתמשו לצורך כך בטנולוגיות מאומת הסטארט-אפ - ישראל? כל אחד מהקוראים מוזמן להעריך ולתת את התשובה לעצמו.
