המיזם עצמו היה עשיר בהתרחשויות ולפי נתון העירייה הושקעו בו 800,000 שקלים. הבעיה הייתה שרוב הגלריות פעלו מהשעה 14:00-11:00, כך שלא ניתן היה ליהנות ממכלול אירועים. וחבל. גם בעתיד, כדאי שהגלריות יישארו פתוחות לפחות עד 15:00.

אמנים בקריית המלאכה.

כדי לרכז את המסע בין הגלריות בחרתי באזור קריית המלאכה בדרום ת"א. מזה זמן מה בחרו אמנים וגלריסטים לקבוע את מקומם באזור זה שאינו "מהיוקרתיים" ביותר בת"א, בלשון המעטה. הוא זול יותר לשוכרים ויש כבר עמותת אמנים של המקום, אבל למבקרים עדיין קשה להתהלך בין שאריות הזוהמה של המפעלים במקום, במיוחד בימי הגשמים. לתשומת לב העירייה! ולחדשות הטובות: האמנים יצאו מגידרם לארח את המבקרים בשתייה, בכיבוד קל ובהצגת אמנותם בסטודיו הפתוח שלהם. גם הם כבר חיכו לפתיחת העולם. המשותף הנראה לעין בתערוכות הוא השימוש בחומרים שונים, טכניקה מעורבת, קולאז', אקספרימנטים, ציור יותר אינטואיטיבי ופחות ציור קלאסי, מולטי מדיה, וידאו ומיצבים. נאדין טאייב עדיין שומרת על טכניקה קלאסית של נופים מארץ מולדתה, צרפת. לעומתה, כרמלה אלדר התחילה מהריאליסטי, עצים ועלים, והגיע משם לאבסטרקט של צורות גאומטריות שהן בבסיס אותם עלים. איילת כרמי מתחילה עם צורות עלים ונוצות ומעבדת אותם לדימויים חדשים, דימיוניים. אודליה אלחנני מציירת בין הריאליסטי והדמיוני, בצבעים עזים ומנוגדים. מה זה משנה עם הכבשה שלה ירוקה? קדישמן כבר הכין אותנו לכך... פאני הורוביץ משלבת דימויים מוכנים מתוך ז'ורנלים מעולם העיצוב, מרכיבה עולם חדש ועשיר בטקסטורות, לעיתים מוסיפה ציור ידני שלה, כמו דמות המתבוננת על העולם שיצרה. אוהד שאלתיאל מציג חוויה אישית: שריפת היער בהרי עין הוד. לילי פישר מיטיבה בחיתוכי עץ ומתכוננת לתערוכת הזאבות שתתקיים בבארי. תמר לנדברג מציגה עבודת וידאו בה שחקנית וזמרת נשית עם שמלה אדומה מצולמת על-רקע תעשייתי, גברי, אפור. צ'נצ'ל בנגה מעשיר אותנו בדימויים מהמיתוס ההודי, חציים בני אדם חציים קופים. טובה פסח מתייחסת לעולמנו דרך דימויים של ארנב או קוף. האם דרכם העולם נראה טוב יותר?

פסטיבל הצילום

פסטיבל הצילום שנערך מדי שנה ומציג צלמים מכל העולם נאלץ להתמודד עם חסמי הקורונה. לבסוף נמצא הפתרון בצורת תצוגת חוצות על קיר שנבנה מסביב לאתר הקמת כיכר המדינה. מחד-גיסא, הוא פתוח לקהל הרחב לעומת כרטיס הכניסה המחויב בתערוכות בשנים הקודמות. מאידך-גיסא, הוא פתוח לגשם ולרוחות ויתכן שבימים אלה הוא כבר ניזוק. כרגיל, ניתן כאן דגש למגדרים מוחלשים באפריקה ובדרום אמריקה (פרו), בעיקר לנשים. כך, צילום של נשים במצבי מצוקה, אישה אפריקנית שפניה מכוסים בשערה. כלומר, אישה ללא פנים, ללא חשיבות... חלק מסוים הוקדש לצילומים מישראל, מועט מדי באופן יחסי, ורק חלקו מאפיין את האוכלוסייה הישראלית. אשרי חיון דווקא מצליח לתפוס את הישראליות בפריפריה, כמו זוג הנערות בלבוש מנומר. צילום "ישראלי" מעניין הוא של דליה אביאל ובו שילוב של פלחי אבטיח בקידמת הצילום וברקע בחור עם גלשן בדרכו לים. מתי קרפ מצלם את חסידי דאראג המציפים את התמונה בלבושם השחור. בלט בתמיהה מקום נכבד שהוקדש לצילומים של אתר פיתוח תמונות. ניתן בתשלום? כולנו מקווים שעולם האמנות ייפתח לכל, גם עם הגבלות קורונה. תנו לנו לנשום!