מאיה ווישניאק. אירנה גריבנב. נג'אח מנסור. מיכל סלע. לילי פרג. טטיאנה חייקין. אלמונית. עוד אלמונית. בשנה החולפת נראה כאילו בכל שבוע מישהי נרצחת בישראל. האם אין חוק וסדר? האם הדרדרנו לכאוס? קרוב לוודאי שלא. אז מה כן קרה? המודעות עלתה, ככל הנראה בעקבות הקמת עמותות ומרכזים שונים התומכים בזכויות האישה, דבר מבורך כשלעצמו. אך מדוע, בכל פרשיה, בכל מקרה, בכל אירוע, הסיקור העיתונאי, הכתבות והפוסטים, כולם מתמקדים ברוצח ולא בנרצחת?
התשובה ברורה מאליה. הכתבות המושכות ביותר, הבולטות ביותר, הן נועזות. מזעזעות. כואבות. אנחנו, הצרכנים, הרבה יותר מגורים מחדשות רעות. עם יד על הלב, מי פותח את המהדורה המרכזית בשביל לגלות איך העולם הפך לטוב יותר?
בואו נעשה תרגיל בדמיון: קמתם בבוקר, הלכתם לעבודה, שתיתם את הקפה (הקפה הטוב, לא המים החומים שיש במשרד). התחלתם לעבוד, סיימתם ישיבה מוצלחת. זה ה-יום שלכם. דינג! התרעה על כתבה חדשה מאתר החדשות האהוב עליכם. "רצח בחולון, פרטים נוספים מיד". היום נצבע במקצת אפור, אבל רק בקצוות. אתם מסלקים את הפופ-אפ וממשיכים לעבוד. דינג! פופ-אפ חדש, "רצח בחולון, המשטרה במרדף אחרי הרוצח". אה, זה כבר מעניין. אתם מחליטים להציץ בכתבה ולהרוות את הצימאון לידע. טוב, זה לא הופך אתכם לאנשים רעים, נכון? אתם בעצם אינטלקטואלים שמעורים בחדשות היום... הנה - שמו של הרוצח מפורסם, לאזהרה לציבור. רק אם ראיתם אותו במקרה, כן?
היום עובר לו. הגעתם הביתה, הכנתם ארוחת ערב, השכבתם את הילד לישון ופתחתם את המהדורה המרכזית של 20:00. הרצח, כמובן, מסוקר ראשון. הכתבת מתארת את פרטי הרצח, את המיקום, את הרוצח שסוף-סוף נלכד על-ידי המשטרה. שם הנרצחת? חסוי. צנעת הפרט, הם אמרו? רוצים להודיע קודם לכל המכרים? בסדר, מובן. עדיין נשארתם קצת סקרנים? אל תדאגו, עוד יום או יומיים יפרסמו את שמה. חוששים שלא תזכרו מה הקשר בכלל? אין למה! שם הרוצח ופרטי הרצח המזעזעים יפורסמו יחד, וכנראה שיוזכרו אף מוקדם יותר בכתבה.
עד כאן מוכר, לא? בואו ננסה לדמיין שוב. קמתם בבוקר, הלכתם לעבודה... "רצח בחולון, הודיעו למשפחת הנרצחת, המשטרה במרדף אחרי הרוצח". שמתם לב לשינוי, כן? לבחירת המילים.
מה היה קורה אילו היינו חברה מעט יותר מתוקנת ומעט יותר... אנושית? אתית? רגישה? בחרו בעצמכם. מה היה קורה אילו היינו מתמקדים באישה שנגמרו חייה; בהורים שאיבדו את היקר מכל; בילדים שברגע אחד, כבר אין להם אמא. בואו נדמיין מה היה קורה אילו היינו מתמקדים בשינוי; בחקיקה רחבה; בעונשים מחמירים וכבדים; בעמותות שפועלות למען מי שנותר מאחור ולמען מניעה עתידית. מה אם בכלל, היינו חושפים מעט פחות את שיני הטרף הסקרניות בבשר העיתונאות המוצלחת? נשמע אוטופי. סגנון הוליווד, אפשר לנסח. חיים שיש רק בסרטים, כאלו שלאחר נזיפה מהדמות הראשית, כולם מסתדרים בשורה ומשנים אורחות חיים. אשליה נחמדה.
אז זהו, שלא. הכוח לשנות בידיים שלנו. אנחנו יכולים לבחור שלא לפתוח, שלא לשתף, שלא להגיב. אנחנו יכולים לדרוש תוכן אחר, רגיש וערכי יותר. אנחנו יכולים להתמקד בקורבן, ולא בפושע. אנחנו יכולים יחד לשנות קו מחשבה. עזבו את התקשורת, היא תתאים את עצמה אלינו. יש לנו כוח עצום כחברה, יש לזה עדויות בכל מקום. בואו נשתמש בו, יחד.
