זה עתה מלאו 25 שנה להתנקשות בחייו של יצחק רבין - והשבוע ב-1.12.2020 יהיה יום השנה ה-47 לפטירתו של דוד-בן-גוריון. על שניהם נאמר שהותירו "מורשת". "מורשת-רבין" הפכה לסיסמת-תעמולה פוליטית להמשך הויתורים הטריטוריאליים לאויב - היא "הרשות הפלשתינית" ואחוד שני ארגוני הטרור - אש"ף וחמאס. מאידך - קיימת מורשתו הציונית של מייסד המדינה - דוד בן-גוריון. אכן ככל שנעמיק בפעלו של יצחק רבין - לא נמצא סימן ל"מורשת" שיש ללכת אחריה - אלא אם בעקשנות נדבק בשקר הנורא כאילו הסכמי-אוסלו היו טובים וראויים - שהרי זאת הייתה נקודת-השיא לקריירה המדינית שלו ובזכותה הוא קיבל את פרס-נובל לשלום ביחד עם פרס וערפאת. הסכמי-אסון אלה הביאו רק הפסד היסטורי לעם היהודי אך על כך אין דנים עוד ומקבלים אותם כעובדה מוגמרת. הם נעשו מתוך שיקולים מופרכים, ברשלנות ובחוסר-חשיבה מדינית בסיסית, כשהעניקו זכות כניסה לארץ לארגוני החבלה שהיו בתוניס. אלה התמקמו ברמאללה והחלו, כדרכם, בפעולות של רצח יהודים תמורת תשלום משכורת לרוצחים - והדבר ממשיך עד עתה.
נדיבות מופרזת זאת מצד רבין לוותה גם בויתור על דרישה להכרה פלשתינית בזכויות העם היהודי בארץ-ישראל. זאת טעות היסטרית נוספת על הטעות של התיישבות המחבלים בארץ. הסכמי רבין-ערפאת אלה העניקו לאויב שליטה ערבית מלאה או חלקית בעזה וביהודה-ושומרון ועוד חימשו אותו. לטפשות כזאת אין שום תקדים בעולם, זאת הייתה הפקרת האינטרס הציוני תמורת חזון אוטופי חסר סיכוי. אפילו ערפאת בעצמו ראה בהסכמים מהלך של הטעיית היהודים ואמר בנאום ברמאללה (הארץ יום א' 16.12.2001) כי הסכמי-אוסלו הם סוס טרויאני שבאמצעותו הוא ואנשיו נכנסו לארץ - וכי מטרתו היא מדינה אחת מן הים עד הירדן - דהיינו, חיסול מדינת היהודים.
הזאת היא המורשת של רבין? סגירת יש"ע ועזה להתיישבות יהודית - והכנסת המחבלים לארץ. אכן, הישג נאה! סיבה למסיבה...
המורשת הציונית היחידה שנותרה לנו היא מורשתו האדירה של דוד בן-גוריון שהושכחה מזה עשרים וחמש שנה בתקשורת, בחינוך ובאווירה הכללית - וזאת במקביל להחלפתה ב"אין-מורשת" של רבין. אם ניתן להגדיר את מישהו בתור "מר ציונות" אחרי פטירתו המוקדמת של תיאודור הרצל - זה רק דוד בן-גוריון. במשך 45 שנה כמזכיר ההסתדרות, כמנהל הסוכנות היהודית וכראש-ממשלה הוא עשה ציונות, דיבר ציונות; חינך לציונות וחי ציונות. בעיתוי הנכון של 1948 הוא הכריז על הקמת מדינת ישראל למרות האופזיציה משמאל שצידדה במדינה דו-לאומית. ההכרזה על הקמת המדינה בעת ההיא היה מעשה של גבורה ממש - משום שאפילו טרומן נשיא ארה"ב רצה לדחות זאת, שלא לדבר על השמאל בארץ, כולל קומוניסטים ומפ"ם. זאת הייתה פעולה אמיצה מעין- כמוה משום שהצבא בדרך היה מסוגל לטפל מבחינת סדר-הכוחות ואמצע-הלחימה רק בטרור הערב הפנימי - אך לא בפלישה של צבאית-ערב מחמש מדינות סביב. גם משה שרת היה בין הספקנים.
הכרונולוגיה של אותה תקופה מדברת בעד עצמה: הבריטים הכריזו על 15 במאי 1948 כתאריך יציאתם מן הארץ. מינהלת העם - היא הממשלה שבדרך - זומנה לישיבה בה יוחלט על גורל הקמת המדינה ל-12 במאי - ואילו שליחיו של בן-גוריון לצרפת, מראשי מפא"י שפרינצק ואליעזר קפלן נפגשו ב-9 במאי עם ליאון בלום, לשעבר ראש-הממשלה הצרפת היהודי ערב מלחמת העולם השנייה - כדי להתייעץ אתו בנושא הבוער - הוא פסק נחרצות - "עכשיו - או לעולם לא!" (ידיעות אחרונות 5.9.1995, עמוס כרמל). תשובה זאת בוודאי עודדה את דוד בן-גוריון, שהיה היחיד בישיבת מינהלת-העם שבא בנחרצות לשכנע ולהצביע בעד הקמת המדינה. משה שרת המתון רצה להמתין עם ההכרזה - וחיים ויצמן, שיועד להיות נשיא-המדינה הראשון - נאלץ לשכנע אותו אחרת - ויש להניח שעשה זאת לפי בקשתו של דוד בן-גוריון. על תוכן השכנוע של ויצמן מדווח הארץ מיום 17.10.1986 (כתבה של א.שווייצר - "המדינאי כמהמר") שויצמן אמר לשרת: -
"אל תיתן, משה, לרפות את ידיהם. המדינה תקום עכשיו - או שלא תקום חלילה, לעולם". אפילו יגאל ידין המועמד לרמטכ"ל הביע ספקות ביחס ליכולת להכריע את צבאות-ערב העומדים לפלוש לאחר ההכרזה על הקמת המדינה - אך דוד בן-גוריון הכריע בעד - והצליח לשכנע חמישה מתוך עשרת חברי מינהלת-העם שנכחו להצביע בעד הכרזת המדינה. כך שההחלטה שבזכותה יש לנו מדינה לאחר אלפיים שנות גלות - נתקבלה בשישה קולות נגד ארבעה - והיה זה בן-גוריון שלקח על אחריותו האישית את הקמת המדינה - צעד מסוכן שיכול היה גם להיכשל. זהו אומץ למופת!.
השמאל בארץ מנסה להציגו כמי שלאחר מלחמת ששת הימים היה מוכן להתפשר ולסגת מיו"ש - זה פשוט לא נכון. במאמרו מיום 17.11.1967 בהארץ הוא במפורש ראה את יש"ע ועזה כ"השטחים החדשים המחייבים את הגברת הילודה והעלייה".
המורשת הציונית שנותרה, אפוא, היא זאת של דוד בן-גוריון הפותחת את הארץ בפני היהודים - ולא סוגרת אותה בפניהם. להזכיר שזאת גם דרכן של ממשלות-הימין - ביחוד אלה של יצחק שמיר ובנימין נתניהו.
