פרסום התוצאות הלא סופיות של הבחירות לנשיאות בארה"ב ב-7.11.2020, על-ידי רשתות התקשורת הגדולות בזו אחר זו, בקש לקבע עובדות. רשתות התקשורת אינן גורם רשמי מוסמך ופרסומיהן אינם מעלים ואינם מורידים מבחינה חוקית או משפטית; ובכל זאת. בעולם בו לידיעה שפורסמה שמורה זכות הבכורה ביצירת השפעות על הציבור עד כדי עיצוב ההוויה כביכול - משתמשות רשתות התקשורת בעוצמה כלכלית, חסות פוליטית וחוצפה אזרחית, בניסיונותיהן להכתיב מציאות, ולו לפרק זמן קצר או קצרצר. ברישומי ההיסטוריה הפופוליסטית, זו שלעיתים מזומנות מחליפה את האמת - מה שנרשם, לעולם כבר אינו נמחק.
אנחות הרווחה לצד אנקות הצער שהשמיעו המפלגות המתמודדות בארה"ב, המחישו לצופים בעולם את המתח בו היו נתונים שני הגושים הפוליטיים הגדולים, שנאבקו על ההגמוניה. בסופו של יום הבחירות עברה המערכת החברתית-דמוקרטית האמריקנית, טלטלה דומה לזו שעברה בבחירות 2016 כשהנשיא המכהן טראמפ - שהוא לרוב הפייבוריט לניצחון בבחירות לקדנציה שניה שלו - לא עמד, ככל הנראה, בציפיות תומכיו והוא בדרכו להעביר את השרביט ליריבו הרפובליקני, גו' ביידן. נראה שהפעם הטיבו הדמוקרטים לשחק במגרש שהועמד לרשותם, ומיצו את שגיאתו האסטרטגית של טראמפ בטיפולו הכושל במגיפת הקורונה. הנשיא המכהן ומפלגתו כשלו גם בארגון ציבור התומכים במוקדי התמיכה הקריטיים - ה"רוב האלקטורלי" החיוני לזכייה בנשיאות. טראמפ הוא שחקן פוליטי אינדיבידואלי ואפילו שחקן טוב.
בבחירות הקודמות, התמודד מול 8 שנות נשיאות אנמיות של אובמה, שבהן הישגי מדיניות החוץ היו זניחים והשגי מדיניות הפנים עלובים. בתחומי התעסוקה, רמת החיים, והאופק הכלכלי, יצר עבורו ממשל קודמו תנאים טובים לשכנוע קבוצות גדולות בציבור האמריקני, במיוחד במגזר הצווארון הכחול ובשכבות הכלכליות הנמוכות של חוגי הצווארון הלבן, שהמשך "שלטון אובמה" (גם אם יעשה באמצעות נפשות פועלות אחרות) יהיה עבורם מכה כלכלית והרעת תנאים קבועה. בתקופת כהונתו אותגר הנשיא בשני תחומים עיקריים: מימוש הבטחות הבחירות שלו מ-2016, ומגיפת הקורונה. בראשון היו הישגיו חלקיים ובשני נקט גישה כושלת, שהייתה לו לרועץ בבחירות.
הדמוקרטים, לאחר שהפסידו, הטיבו לשחק את "מלחמת ההתשה הפוליטית", כאשר בשנתיים הראשונות התישו את ממשל טראמפ במאבקי-סרק פרלמנטריים, כשהם בולמים בכך את תנופת ניסיונותיו להתניע בו-זמנית כמעט את כל הנושאים הגדולים עליהם דיבר במערכת הבחירות של 2016. מבנה הממשל בארה"ב, בו מדיניות החוץ והביטחון השוטפת נשלטת כמעט באופן מלא ע"י הנשיא, אפשרה לנשיא מהלכים משמעותיים ברבים מנושאי החוץ. מול אלה הפעילו הדמוקרטים את השפעתם באמצעי התקשורת לביקורת נוקבת על מהלכים אלה וביטול משמעותם וערכם. מדיניות החוץ נמצאת בארה"ב תמיד במקום שני או שלישי אחרי נושאי החברה, כלכלה, תעסוקה ושוק ההון. בבחירות האמצע, מעד טראמפ כאשר נכשל בשמירה על הרוב שהיה לו בשני בתי הקונגרס אחרי בחירות 2016. את הרוב בבית הנבחרים איבד ואילו הרוב בסינט צומצם, וגדלה תלותו של הנשיא בכל קול רפובליקני ובכל גחמה של חבר קונגרס; כאלה יש רבות מאוד בארה"ב.
בבחירות 2016 עמדו לרשות טראמפ עוזרים נאמנים בדמותם של סטיב בנון, האסטרטג הראשי של התוכנית האסטרטגית ועקרונותיה, וקלי אן-קונווי, שניהלה את מסע הבחירות עצמו. סטיב פרש מהצוות עוד בתחילת הקדנציה, ואן שנותרה בצוות, הנמיכה פרופיל ומעורבות, ככל הנראה מסיבות אישיות. במהלך הקדנציה, הפך הנשיא לדובר, איש התקשורת, מנהל התדמית והמסביר הראשי. בתנאים אלה, חרף כישורים רבים שהפגין ובכללם הספקי עבודה בלתי שכיחים לגילו, להערכתי, לא יכול היה להקצות את הקשב הדרוש למערכת בחירות אינטנסיבית, בתנאי הנחיתות שצבר. טראמפ ייצג בעולם הפוליטי האמריקני דמות אקסצנטרית לא שכיחה, שאצל רבים שנטו לבלבל סגנון עם יכולת מימוש, עוררה בקורות ואפילו סלידה. מול דמויות "מבריקות" של נשיאים כקלינטון ואובמה, שהיו בפועל כשלון כדמויות מנהיגות של "אמריקה הגדולה", היה הנשיא "עוף מוזר" שעורר סימני שאלה וביקורת אפילו בין חבריו למפלגה הרפובליקנית.
יחסי המפלגה הרפובליקנית לטראמפ הם בעיני אניגמה, חרף כל מה שנאמר לעיל. לכולם היה ברור עוד בבחירות 2016, בזכות החשיבה המתודית של באנון, שהבחירות אינן "עוד מערכת פוליטית תחרותית על הגמוניה זמנית בתפקיד הבכיר ביותר של הממשל, אלא מאבק על דמותה של ארה"ב". החלופה הראשונה הייתה: דמוקרטיה ליברלית עם כלכלה חופשית (שרווח בה הוא מטרה לא אבסולוטית), שמבקשת להמשיך את דרכה של ארה"ב הוותיקה עם תיקונים מתבקשים, כמו גם לשמר את מעמדה כמעצמה הבכירה בעולם, תוך התאמת מערכות היחסים עם מדינות אחרות להתפתחויות הטכנולוגיות והפוליטיות הרב-קוטביות החזויות בעשורים הקרובים. החלופה השנייה הייתה: מדינה סוציאל-דמוקרטית, שנותנת חסות כלכלית וסוציאלית מלאה לאזרחים ושמה בראש סולם עדיפויותיה הלאומיות את שותפויות הגלובליסטיות תוך שהיא דוחקת לשוליים את הלאומיות. זוהי מדינה "אחות" לאחרות, הפועלת כשותפה מן המניין ומוותרת על הייחודיות וההשפעה הבינלאומית שהשיגה בעולם במאה ה- 20, בתחומי הכלכלה, העוצמה, המשטר בעולם וההשפעה הבינלאומית. שלה. כזו המאפשרת (לעיתים קרובות במחדל במקום מרצון) הגירה חופשית לכל דיכפין, ללא מדיניות הגירה לאומית. אי-סדרים מתמשכים בסוגיה זו בעידן אובמה וגם לפניו, הפכו את ההגירה הבלתי חוקית לארה"ב, לגורם מכריע בעיצוב תמהיל האוכלוסייה המשנה את אופיה ואת עתידה, כבר עתה. המשך מצב זה עתיד בעוד כ-10- 15 שנים לשנות את ארה"ב ללא יכולת הפיכוּת.
מבחינה זו, הורגש במערכת הבחירות האחרונה חסרונם של אידאולוג מסוגו של בנון ומנהיגות מפלגתית לאומית שסוחפת אחריה את חברי המפלגה ואת כל אזרחי ארה"ב שהשקפת העולם הדמוקרטית-ליברלית הקלסית ולא הסוציאל דמוקרטיה הפוסט-מודרנית, היא דרכם. בהעדר מנוע רב עוצמה מסוג זה, נגררה מערכת הבחירות לדיון אנמי וחסר משקל היסטורי, שבו נבחנו בעיקר שאלות "דמי הכיס" בפוליטיקה האמריקנית, במקום שאלות "ההון הלאומי הכולל".
כאן כשלו גם הנשיא וגם מפלגתו, ולדעתי זו עשויה להיות בכייה לדורות. בבחירות 2016 השכיל טראמפ להוביל התעוררות אידאולוגית לצד כמיהה לשלטון של מנהיגות ביצועיסטית; לימים כונה שילוב זה "טראמפיזם". קדנציה נוספת של הנשיא מחולל הזרם המחשבתי קונספטואלי הנ"ל, אמורה הייתה לבססו, לחזקו ולהרחיבו לממדים שיקבעו אותו לפחות לשנות דור, "כדרך המלך" הלאומית. הכשלון בבחירות 2020, מציב מעצור ל-4 שנים על דרך זו, ולא רק זאת, אלא שעל-פי הכרזותיו של ביידן, נראה מצידו ומצד המפלגה הדמוקרטית ניסיונות רציניים, רצופים ומעמיקים לבטל, לשבש, ולנטרל כל מה ששייך לדרך הנוגדת את הגישה הדמוקרטית, ההפוכה ל"טרמפיזם" ב-180 מעלות.
התפתחות זו מאיימת לא רק על ארה"ב, אלא על העולם הדמוקרטי כולו. שכן, דמוקרטיה פוסט-מודרנית, היא למעשה אנרכיזם מוסווה, שכוונתו לייצר שלטון אליטות חדש, שיהיה מושתת על הגמוניה אידאולוגית משפטנית או אחרת, יקיף את קבוצות העוצמה בחברה שכיום הן: ההון הגדול, התקשורת - ששולטת בעולם הפייק-ניוז ומטשטשת באופן יסודי ושיטתי את הגבולות בין האמת והעובדות לעולמות וירטואליים ואמוציונליים מסוגים שונים - האקדמיה, הצבא וחוגים מסוימים בעולם האמנות והבידור. כל אלה הם מיעוט מבוטל באוכלוסייה, שריכוז הכוח השלטוני - בגלוי או סמוי בידם - מבשר את קץ הדמוקרטיה. כאשר יבין הציבור את המציאות אליו נקלע, ימעיט להשתתף בבחירות, משום שאלה תהיינה חסרות ערך ומשמעות. הדבר יוביל להתנוונות המפלגות ומכאן קצרה הדרך לתוהו ובוהו או לדיקטטורה של האוליגרכיות.
הבחירות האחרונות חשפו לא מעט ליקויים בשיטת הבחירות האמריקנית - חלקם טכניים ואחרים קונספטואליים ומתודיים. בעולם משתנה במהירות, ובעולם שמגיפה משבשת את סדרי החיים בו, אסור להניח שתהיה קביעות באיזשהו תחום עשייה. התהליכים הם מעגליים ולעיתים מחזוריים, משמע, התפתחויות טכנולוגיות יוצרות יכולות חדשות ואלו, אם אינן מיושמות כהלכה, מחוללות תקלות בהיותן מנוצלות לרעה ע"י בעלי עניין זריזים וערמומיים. ארה"ב חייבת תהיה לדון בנושאים אלה בדחיפות, לתקנם בחלקם כבר לקראת בחירות האמצע ב-2022 ולהשלים מאמץ זה לקראת בחירות 2024.
באותו זמן שארה"ב ניהלה את ענייניה בחוסר כשרון בראיית בעיות האמת, התנהלה ישראל, שבעיות היסוד שלה דומות מאוד לאלה של ארה"ב, בטירוף מערכות מלא. שיטת הממשל השונה איפשרה זאת והעדר חוקה מסודרת הגביר את הכאוס ה פנימי, כאשר בכל תחומי הממשל הישראלי "משתוללת" מערכת אכיפת החוק, בשם "המהפכה השיפוטית" של חוק כבוד האדם וחירותו, ומנסה להכתיב לזרועות הממשל האחרות והבלתי תלויות בה, כיצד עליהן להתנהל.
מבחינה זו, מקדימה ישראל את "מגדל בבל" שעשוי להתחולל גם בארה"ב, בדרך בה היא עתידה ללכת בימי ממשל ביידן. שלוש מערכות בחירות שלא הניבו ממשל יציב, ניסיונות הדחה של ראש ממשלה נבחר באמצעות מלכודות משפטיות, אינספור בג"צים שכל כולם מכוונים לאפשר לבית המשפט להפוך לכלי שלטוני כשלא נועד לכך ומאבק ציבורי תקשורתי ארסי, מכוער, נבזי ושיקרי כמעט בכל נושא ציבורי עיקרי. כפתרון ביניים - תולדה של הכאוס השלטוני, משפטי, ציבורי - הוקמה ממשלת חירום, שהחירום היחיד בו עסקה, היה הפוליטיקה של המאבקים הפנימיים בתוכה, ומראית-עין של טיפול במגיפת הקורונה. לפי שעה הניב "הטיפול" מספרי חולים ומתים גבוהים, משבר כלכלי מחמיר, אובדן הזדמנות לטפל במשבר הביטחוני החמור ביותר - תוכנית הגרעין האירנית - וניצול עלוב של ההזדמנות של ממשל אוהד בארה"ב לקידום שליטה והתיישבות מואצת באיו"ש. הואיל ונראה שגם אצלנו אנו בדרך לבחירות חדשות, כמעט כל שנאמר על המציאות האמריקנית, רלוונטי גם לישראל. בראש וראשונה עומדת על הפרק שאלת היסוד של הכרעה בין השקפות ודרכי פעולה שבחירות קרובות אלה עתידות להכריע בהן. הסיכונים הפנימיים המהותיים שבפניהם עומדת ישראל ותמשיך לעמוד אם לא תיתן להם מענה בבחירות הקרובות, דומים להפליא לאלו של ארה"ב. ההבדל המהותי העיקרי הוא גודל המדינות ואוכלוסייתן וכושר הספיגה שלהן. מה שעקרונית קריטי אצל האמריקנים, יהיה כך גם אצלנו, אבל ככל הנראה קשה בהרבה.
ארה"ב וישראל, כל אחת בדרכה ובתנאיה המיוחדים נצבות, על פרשת דרכים של שני מסלולים מנוגדים. בשל משקלה הסגולי, הדרך בה תתמקד ארה"ב בעשור הקרוב, ואפשר שתקבע גם את גורלו של המשטר הדמוקרטי, הקלאסי - "שלטון העם, ע"י העם, למען העם". ישראל תושפע ללא ספק ע"י בחירתה של ארה"ב, אבל תעמיד את דרכה הלאומית כמדינה יהודית ודמוקרטית להכרעה לאומית כבר בבחירות הקרובות. להערכתי, האופי הלאומי הישראלי, לרבות התנהלות הציבור בנתוני משבר הקורונה, מצביעה על העדפת הדרך הדמוקרטית הקלאסית, שמתאימה יותר למדינה קטנה, מרובת עדות ומסורות ובעלת שורשים יהודיים אתניים מובהקים. אם יחזור "הטראמפיזם" לשלטון בארה"ב בבחירות 2024, תלך בסופו של דבר גם ארה"ב בדרך הדמוקרטית הקלאסית. וָלא - תיווצר סכנה מוחשית להמשך קיומה של הפדרציה האמריקנית.
