גילוי נאות, במשחק גמר הגביע העולמי בכדורגל באיצדיון האצטקה, בין ארגנטינה ומערב גרמניה, בשנת 1986, כשהגרמנים הישוו את התוצאה ל-2:2 חשתי לרגע שעולמי חרב עלי. והרי ידוע כי כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת. והנה התרחיש האקסיומטי הזה קורם עור וגידים לנגד עיני. האצבע הייתה על כפתור הנעילה של הטלוויזיה. אבל, הפנומן הקטן דייגו ארמנדו מראדונה, הקפיא את האצבע לרגע כדי למסור כדור גאוני לבורוצ'גה, שאיש לא שמע אח"כ את שמו, שיבקיע את שער הניצחון ויעשה צדק לפחות עם אוהדי ארגנטינה.
האהדה שלי לארגנטינה הייתה אד-הוק ובנסיבות מאוד מיוחדות, האיש שבכותרת. בשנת 1978 כשארגנטינה זכתה בגביע ליבי נשבר, אהדתי את נבחרת הולנד. ה-11 של ארגטינה שהתייצבו אז למשחק הגמר לנגינת ההמנון נחזו בעיני כמו 11 במסדר זיהוי של המשטרה. ל-30 דקות ההארכה של משחק הגמר, עלו שחקני ארגנטינה כאילו לא שיחקו קודם 90 דקות, הכיצד? לאלוהי הכושר, הסבולת ושאר הקונספירציות הפתרונים! כעבור ארבע שנים בטורניר המונדיאל בשנת 1982 התייצבה נבחרת ארגנטינה עם הכוכב החדש דייגו ארמנדו ופליטי הזכייה של 1978, אבל אלה לא עשו עלי רושם מיוחד. אותו כוכב חדש שהפציע, בן 22 בסה"כ, שכבר סומן כשחקן הטוב בעולם, הורחק מהמשחק נגד ברזיל לאחר שבעט באופן בלתי ספורטיבי בשחקן ברזיליאי. בכך תם דרכה של נבחרת ארגנטינה במונדיאל אז. הבנתי שאי האהדה שלי לנבחרת הכחולה עם הפסים אינה בכדי, הם שוב נחזו בעיני כ-11 העומדים למסדר זיהוי במשטרה.
הכל השתנה בשנת 1986. נבחרת ארגנטינה עם הכוכב הבלתי מעורער דייגו ארמנדו מראדונה עשו אתנחתה קטנה בדרכם למונדיאל במקסיקו וקפצו למשחק ידידות כאן אצלנו מול נבחרת ישראל באצטדיון רמת גן הזכור על הבטונדה ששימשה כיציע. צפיתי במשחק שהסתיים בתוצאה 7:2 לטובת ארגטינה כשהקפטן שלה קטן הקומה כובש כדרכו, ובין כל השערים שנכבשו, אי-אפשר לשכוח את השער מרחוק בבעיטת פצצה של משה סיני הכוכב האדום אז, לטובת נבחרת ישראל.
חיים פרועים מכאן ואילך הפכתי אוהד של ארגנטינה, מסלק מליבי את זכרון ההפסד של הולנד בגמר 1978 ואת תמיהתי לכושר הגופני הבלתי ניתן להסבר של שחקני נבחרת ארגנטינה בגמר דאז בו זכו. ארגנטינה זכתה בגביע באותו גמר בלתי נשכח בשנת 1986 ומראדונה נסק לגבהים בקבוצות בהן שיחק, ברצלונה ונפולי, שם הפך לאל ולקדוש. הצלחתו הפנומנלית כשחקן כדורגל הקנתה לו מעריצים רבים ברחבי העולם. לדידי זה היה דייגו ואין בלתו. אבל לאט-לאט החלו להתגנב שמועות על גבי שמועות על חייו הפרועים מחוץ למגרש. הנשים, הבן מחוץ לנישואין, החבירה לגורמים מפוקפקים בנפולי והקוקאין. אבל אלה לא גרעו מהפופלריות שלו כהוא זה. אפילו להפך.
הסמים הביאו להשעייתו ובהתאם לכך לסיום הקריירה, כשלכך מתווסף הגיל בו פרש בשנת 1997 בהיותו בן 37. מכאן ואילך למרבה הפלא געתה הפופולריות שלו והאהדה כלפיו. דייגו, על חולשותיו ועל היותו נטול כל פוליטקלי קורקט, הפך למעין אל. במבט עכשווי לנשיא ארה"ב היוצא שלדידו פוליטקלי קורקט זה כמו צלם בהיכל, והמלצה לכל היותר, מראדונה היה מוצא עימו שפה משותפת. בטוח שטראמפ היה שמח לפגוש בו, עבורו זה איש כלבבו.
חייו ההפכפכים של מראדונה, פגישותיו עם כל מיני רודנים על פני הגלובוס, היו מעין סמל של מרד. אוהדיו קיבלו זאת בהבנה ובאהדה. איש לא קבל על משקל גופו שתפח ועל נטישתו את אשת חיקו מילדות ואת שתי בנותיו. אנו רגילים לכוכבי כדורגל ולו הגדולים ביותר שנשכחים לאחר שתולים את נעליהם. אצל מראדונה התהליך היה הפוך, ככל שהשנים נקפו מאז פרישתו, כך הלך והתעצם העניין סביבו. חייו לאחר הפרישה היוו מעין ארומה ליכולתו הפנומנלית על כר הדשא. מעין הכל כלול. מי שרוצה את מראדונה צריך לקבל אותו כפי שהוא על הדשא ולאחריו. כי כך נוהגים כלפי אל בלתי מעורער. ומיהו האל האולטימטיבי אם אינו בשר ודם ומתנהג כך. על חולשותיו.
מסע חייו של האל מראדונה היו כגלגל בלונה פארק, עד שליבו שבק. ונודה על האמת האם מישהו ציפה שדייגו ארמנדו יחצה את גיל 45 אם לא קודם לכן, ילך לעולמו? אבל כאל הוא שרד עד גיל 60 כדי להעצים ולהאדיר את עולמו מול נתיניו. אדיוס דייגיטו, תנוח בשלום. אתה מצטרף עכשיו לגדולים שהיו לפניך כמו די סטפנו ופושקש. שם במרומים תשחק עימם כאוות נפשך, הרי בחיי הנצח אין תאריך תפוגה ואין פרישה, במקום שהוא עדי עד.
