נראה כי תקופת הקורונה אשר הכתה את מדינת ישראל מאז מרס 2020 היא כאן להישאר. מוסדות החינוך הושבתו, בתי הספר נסגרו, והחבר הכי טוב של התלמיד נהיה המסך ובמיוחד הזום. אין ספק שפלטפורמת הלימודים מרחוק אשר כבשה את העולם וישראל היא אלטרנטיבה מרכזית להמשכיות הלימודים בתקופה זו. שמונה חודשים בהם תלמידים מכלל שכבות הגיל בישראל קמים בבוקר, מדליקים את המחשב, ונכנסים ישר אל "בית הספר".
אך בין קובייה שחורה לאחרת, ופרצופים של תלמידים מהנהנים, אין ידע על המתרחש מאחורי הקלעים. על-פי מחקרם של בן אריה, ברוק ופרקש (2020), 50% מן הילדים העידו על כך שבית הספר לא מהווה רכיב חשוב בסדר היום שלהם. 62% העידו שלא מצליחים ללמוד מהבית וכ-7% העידו כי אינם מרגישים שהמורים מתעניינים בהם בתקופה זו. בנוסף, על-פי מחקרם ניכרת ירידה בדיווח הילדים כרגועים, מלאי אנרגיה ושמחים, ועלייה בתחושת העצבות והשעמום בהשוואה לשנה שעברה.
אז גם שנת תשפ"א החלה במערכת לימודים מרחוק. ולמרות שרק התחילה, אי-אפשר להתעלם מהעלייה בבדידות, בדיכאון, ההשתטויות ברחובות, ונשירה של חלק מהתלמידים מהלימודים. כל אלה אינם נראים במערכת הלימודים מרחוק. נשאלת השאלה האם המורה באמת רואה את התלמיד או שמא הוא מעביר את החומר הרצוי לבחינה, מכבה את מסכו, וכל אחד הולך לדרכו?
בין מסך למסך לא עוברים רגשות, תחושות ומצבם הנפשי של בני הנוער, ובפרט תלמידי חטיבת הביניים, אשר על מתווה ברור אודות חזרתם ללימודים עוד לא הוחלט. נפש האדם אינה בנויה לתקשורת בין מסך למסך. קשר אנושי דורש מגע, שיח פרונטלי ואוזן קשבת. דבר אשר חסר לתלמידים אלו כמעט שנה שלמה.
ניכר שהלימודים מרחוק בקרב מוסדות החינוך ובפרט שכבות הכיתות ז'-י' אינם בגדר הנודע. אך סבורה אני שניתן לסייע לבדידות ולדיכאון ששורר בקרב התלמידים גם בפלטפורמה זו. לדעתי, ראוי כי משרד החינוך יחייב תכני חובה במטרה להגיש סיוע נפשי לבני הנוער. תכנים אלו יועברו לתלמידים על בסיס שבועי ויועברו לכלל בתי הספר והתיכונים בארץ.
התכנים צריכים לכלול נושאים הקשורים לחרדה, לדיכאון, למשמעת עצמית, ללחץ, ולדימוי עצמי. זאת במטרה להשריש בהם את ההרגשה שהם לא לבד ושהם יעברו את זה ביחד. לסיכום, לדעתי, חשוב שגם במערכת הלימודים המתבצעת דרך המסכים, יש להראות לתלמידים שהם יותר מעוד קובייה בזום. נדרש לראות את המעבר ולתת להם כלים מעשיים שיסייעו למצבם הנפשי. אחרי הכל-הם דור העתיד!
