הזדהות עם הדור הצעיר "החלטנו להפגין ולהשמיע את קולנו כי כאן נמצא למעשה הדור שהקים את המדינה, ונלחם במלחמות ישראל. אנו מתנגדים למצב שנוצר מזה תקופה ארוכה שאין כאן הנהגה היודעת להתמודד במצבי משבר. הסגרים של בתי האבות והדיור המוגן גורמים להמון קשישים לבדידות, לדיכאון ולמחלות, בנוסף למחלת הקורונה. המצב הכלכלי בכי רע ומשפחות רבות הגיעו לפת לחם. אין תקציב מדינה וכל המערכות הציבוריות קורסות. ועל כל אלה מעיבה השחיתות הפושטת בשלטון המרכזי עד כדי סכנה לביטחון המדינה".
את הדברים אומרת יוזמת ההפגנה נירה שיבר (83) ילידת הארץ, לשעבר פעילה חברתית במקום מגוריה הקודם חיפה. שיבר, מורה בהכשרתה, מעבירה שיעורי תנ"ך לדיירי הבית המתקבלים באהדה רבה. ליוזמת שיבר הצטרפו שתי דיירות נוספת יעל ירקוני ורותי זליקוביץ. זליקוביץ: "לא יכולתי לעמוד מהצד ולהיות אדישה. המדינה מתפרקת והממשלה לא מתפקדת. אנו היינו חייבים להזדהות עם הבנים והנכדים שלנו המביעים את זעמם כל שבוע בהפגנות ברחבי הארץ כשהם רואים לנגד עיניהם כי עתידם לוט בערפל".
דיירת המתקרבת לגיל ה-90 וביקשה להישאר בעילום שם אמרה: "הממשלה הזו הוקמה כדי להילחם בנגיף הקורונה. הייתה אמורה להיות ממשלת חירום ופיוס לאומי של קירוב לבבות. מסתבר שנכשלה במשימותיה. כל החלטותיה פוליטיות על-מנת להציל את ראש הממשלה מהעמדתו לדין, ומחפשת מועדי יציאה לפירוק הממשלה".
אכזבה מהמנהיגים דקות ארוכות לפני המועד הנקוב כבר התכנסו הדיירים ברחבה בכניסה לבית כאשר רובם מלווים במטפלים זרים ונעזרים בהליכונים. רבים נושאים את דגל המדינה ומנופפים אותו בגאווה. הסדר מופתי. הנהלת הבית לא נטלה כל חלק בעצרת אך סייעה למארגנות בסידור הכסאות ברחבה, ועמדה על כך כי הוראות הבריאות כמו עטיית המסכות, שמירת מרחק של 2 מטרים בין איש לרעהו אכן ייושמו. ובאמת, הארגון היה למופת.
עצב ניכר על פני המפגינים. הם לא העלו על בדל מחשבותיהם כי יאלצו למחות נגד המדינה על אוזלת היד שלה. רינה פריד, ניצולת שואה בת 90 מספרת בכאב על אכזבתה מהמנהיגים. "כל חיי נלחמתי כדי שהמדינה הזו תהיה יפה נקיה ובלי שחיתויות. אני מאוכזבת". למרות השבר העז שחשים הדיירים האווירה הייתה חגיגית. שירי ארץ ישראל הישנה נשמעו ממערכות ההגברה. המפגינים הצטרפו לשירה כשעל פניהם ניכרת ערגה לימים עברו. מדי פעם תופס את מקומו ליד המיקרופון נגן מפוחית פה שמנעים את האווירה.
זעקי ארץ אהובה ארנסט בויקובסקי בן 99 יחגוג בעוד מספר שבועות את יום הולדתו ה-100. הוא כועס. "עליתי ארצה בשנת 1938. הייתי בן 17. הסיבה שאני מביע את מחאתי היא בגלל שאני אוהב את הארץ. ההנהגה של המדינה הורסת את הכל ואני מתפוצץ". דברים נוקבים ומלאי השראה נשא בפני הקהל אל"ם (מיל) ד"ר יעקב בעל שם בן 90. הוא עלה ארצה בשנת 1945 והיה הקשר הראשון שנלחם באזור ירושלים במלחמת תש"ח. בעל שם: "לא היו לנו אז את הטנקים של היום, אבל הייתה בנו נחישות שהארץ הזו היא שלנו, שירושלים היא שלנו. כואב לי הלב לאן שהולכים הדברים היום. אני מקווה שכולם ישמעו את הזעקה שלנו ושאנחנו נוכל להמשיך ולחיות במדינה הזו ולראות אותה שוב פורחת וצומחת".
כואב לי מרגשים ביותר היו דבריה של מיכל אורבך שחצתה את גיל ה-100. בדברים אותם היא נשאה לקהל היא תיארה את חוויותיה מאז עלייתה ארצה ועד אכזבתה העמוקה מהנהגת המדינה. "עליתי ארצה בשנת 1936 במסגרת עליית הנוער. הקמנו ובניינו ישובים בארץ הזו באהבה ובמסירות אין קץ".
אורבך הייתה פייטרית ולוחמת אמיתית. שירתה בהגנה, בצבא הבריטי וכקצינה בצה"ל. היום היא חרדה ממה שקורה במדינה. "אני כבר לא מדברת על השחיתות. השסע העמוק בציבור בין החילונים לחרדים, ובין השמאל לימין עלול להביא למלחמת אזרחים. זה כואב לי ואיני רואה את הסוף. אני רואה במנהיגים את האשמים שלא פועלים למנוע את התופעות הנוראיות האלו".
עולם מופלא בין דייר הבית ישנם גם כאלו שאינם רואים בעין יפה את ההפגנות והמחאות נגד המדינה. "השנאה נגד ביבי לא התחילה עכשיו. זו שנאה נגד הימין. ההפגנות הן פוליטיות. נתניהו לא אשם במצב שנוצר. הקורונה היא משהו עולמי". את הדברים אומרת רחל כהן (76), שעלתה ארצה ממרוקו בגיל 18 יחד עם משפחתה. "הורי היו ציונים ושיתפו פעולה עם שליחי המדינה שהגיעו למרוקו להעלאת יהודים ארצה. הצבענו לשמאל עד שנת 77. לאחר המהפך כשבגין נבחר הפכנו להיות ימניים". לדבריה, תיקי נתניהו תפורים והתקשורת מגויסת לכך. כהן מצרה על הקיטוב והשסע בעם. "רק אם נחבר את הטוב שבנו, בין כולנו, נזכה לעולם מופלא".
